מקבץ שירים נבחרים מתוך ספר שירים בשם `שירים לתמימות`.
השם הוא מחווה ל `Songs of Innocence` של W.Blake.

נכתב במקור ליום הולדתה של האקסית שלי, ב-2005.

.I

דיוקן פנייך מעיד על יופי ותום.
עינייך הכחולות בוהות בי, החלש והשברירי ומרטיטות את נפשי.
אך איני יכול להפסיק להביט ואף איני רוצה לעשות זאת כלל.
נפשי שלי נתונה בידייך. האם תעדיפי להרוס את אשר כבר הרוס בה?
תמימותי כבר טומאה, אך עדיין נותרה הארשת.
האם תשתפי אותי בטוהר ליבך?

הטירה השחורה הביטה בי מבעד לערפל.
ואת שם, כלואה במגדל השן הגבוה, לבדך.
שכובה במיטת אפיריון, דמעות זורמות מעינייך.
והדיוקן, אותה היצירה שצוירה לכבודך באופן כה עדין,
עדיין משקפת אותך.
את יופייך.
את תמימותך.

.II

ממרקם הטלאים נוצרת מחדש,
כבובת חרסינה שברירית וחיוורת.

מדי יום אני מנקה ומרחיק ממך את האבק.
מחזיר את הבוהק לעינייך הכחולות.
מבריק את גופך הענוג בעדינות.

באצבעות רועדות אני עוטף אותך בזכוכית,
כורד קטיפתית שהענקת לי ועליי לשמרה היטב.

את מביטה בי במבט עגום,
ואני מנסה להבין מדוע זה כך.
הרי דאגתי לטפח אותך,
ולהגן על נפשך העדינה.

חודשים קרירים עוברים, והזכוכית שאמורה להגן עלייך, נסדקת.
הסדק מתארך. את מבקשת לצאת, אך אני לא מגיב לכך.
רחש הזכוכית הדקה שאמורה הייתה להגן על יופייך, אינה משתמרת.
לבסוף, המחסום הבלתי-נראה נשבר. תמימותך פורצת החוצה, כערפל
כחול. את מחפשת אחרי אך איני כאן עוד.
את מוצאת את גופתי מוטלת ללא רוח חיים על גבי המיטה.
שרידי דמעות שנשרו ויבשו, מבט עגום על פניי הריקניות.
ואת מוצאת את הפתק, בו כתוב את מה שאת קוראת עכשיו.

אני הוא הפתק. אני הוא התוכן.
אני הוא הזכרון המבקש להישמר.

.III

על פני האגמים הקפואים נישאת מנגינה עתיקה.
פטיפון ישן ממשיך להנעים,
למרות שלא נותר עוד עבור מי.

אומרים שיום אחד הגיהנום יקפא,
אולי זה כבר קרה.
מנסים להפשיר את הקרח המצטבר על גופנו,
אך למרות זאת, אין אנו מנקים כך את חטאינו.
האם נשרוד בעולם המתנוון?
או שאולי אנו הם אלה שמתנוונים,
כה עמוק בפנים.

המנגינה ממשיכה להרטיט את ליבך,
מעורטלת ונינוחה מתחת לשמיכה.

והרוח הקרירה נישאת על פני אגמים קפואים,
משתזרת בקולה הכה ענוג,
של הנגינה העתיקה.

.IV

האור היה עמום בעודי פוסע ביער הגשם.
קרני שמש מועטות חדרו מבעד לצמרות העצים הצפופים.
היער נראה אינסופי, נטול שבילים. אך בכל זאת הייתי שם,
סופג את הלחות, טיפות קטנות של גשם נגעו בי ברכות.

נשענתי בעדינות על גזע אחד מן העצים, ליד אגם קריר, תחת קורת
גג של ענפים עבותיים, אשר מגנים עליי מפני הרטיבות. גירד לי
הגב, אך לא הצלחתי להגיע אל המקום המגרד.
לעת עתה, התחככתי בגזע העץ, אך חשבתי שוב עד כמה הייתי צריך
מישהו שיגרד לי את הגב, מישהו שידאג לי, כדי שלא אהיה לבד.
מישהו שאוכל לשמור עליו. כן, זה יהיה נעים, גם אם לא נדבר במשך
כל הדרך, זה לא יהיה נורא בכלל.

עיניי נפקחו, ולמרות החושך,
ראיתי מחזה קסום שהותיר אותי משתאה: נערה תמה, רוכנת אל מי
האגם. כנפיים שחורות וגדולות פרצו מגבה. היא הביטה בהשתקפותה
באגם, אך כשקרבתי נוכחתי לראות שלא הייתה השתקפות כזו. הנערה
סובבה את ראשה והביטה בי בחיוך יפיפה. התקרבתי אלייה וכעבור
כמה רגעים בהם עמדנו אחד ליד השני, אצבעותייה קרבו אליי והיא
ליטפה את פני. ההרגשה הייתה מאוד נעימה. כבר זמן רב עבר מאז
באתי במגע עם בני-אדם. היא לחשה לי בשקט ובקשה שאשאר איתה
הלילה.

אותו הלילה היה קר, אך היא נצמדה אליי ואני התכרבלתי איתה.
פקחתי את עיניי שוב וראיתי את פנייה הענוגות נשענות על כתפי.
אך היא לא חייכה מתוך שינה;
אלא היו אלה דמעות שהרטיבו את פנייה.
נרדמתי שוב. חלמתי על הנערה היפה שגילתה בי רגשות כלשהן.
התעוררתי בפתאומיות כששמעתי את קול ניפוצם של מי האגם.

היא לא נשענה על כתפי, היא לא הייתה עוד לידי.
הפעם שראיתי אותה כשדמעות הציפו את עינייה, הייתה הפעם האחרונה
והיא נחקקה עמוק בזכרוני. האובדן והבדידות השתלבו אחד בשני
כאריג המכיל אך ורק עצבות. מגעה הנעים בפניי, והתכרבלותה איתי
בפרוותי האפורה נותרו בי כמגע רפאים, לנצח.
ובעוד מבע פנייה נחתם במחשבותיי, נאלצתי להמשיך הלאה ולנדוד
בחיפושי אחר בן-לוויה,
אולי הפעם אחד כמוני,
כיתר הזאבים.

.V

מתוך זרם הצלילים, בוקע זה שאת הכי אוהבת.
את ניגשת אל הצליל הענוג בעדינותך המוכרת.
בעודך פוסעת קדימה, מרים המנצח את ידו,
והתזמורת מנגנת צליל חרישי יותר,
לתת לך את הכבוד הראוי.

כל המבטים מופנים אלייך, אך אין שם אף יצור חי.
לאחר מספר רגעים את מבינה לפתע, כי הגיע תורך לשיר.
לרגע אינך בטוחה ביכולתך, אינך בטוחה בדבר,
אך אז את נרגעת ונותנת לצלילים האופרתיים לזרום עימך.

קולך פורץ בתזמון המושלם. הנעימה נטווית כחוט השני עם הגוון
המרטיט שלך. תווי קולך מציירים תמונות מופלאות, הרוח העתיקה
נושבת על גבי רכסי הרים ירוקים, האגמים השקטים פורצים בזרם עם
גליהם הקטנים. הרוח מתחזקת, ואת מספרת לנו על יופי נסתר השוכן
במעמקי המצולות, עולה ומבעבע יחד עם התזמורת שמקיפה את גופך
הגשמי. מעבר לו, הפיות מאירות את הדרך החשוכה, מפזרות אבק זוהר
ומרגיע.

שוב דועך מצב הרוח. המנגינה נהיית דרמתית.
את מספרת אודות כנסיות גותיות אפלות,
ועל הרוע המתחולל בקרקעיתן.
הכינורות משמיעות ניגון חורק, אפוף פחדים.
את רצה בתוך המנהרה האפלה,
רצה אל עבר היעוד. אך למה הוא כל-כך מעוות?
הוא מסתתר שם כבר תקופה עתיקה, קורס תחת בדידותו.

בהגיעך אליו, פניו כבושות תחת ידיו.
והוא אינו רוצה שתראי את הזוועה.
האורקסטרה סוערת בעודו מספר את סיפורו הטראגי,
וכל שאת רוצה לעשות מלבד ההקשבה, היא להוכיח לו את יופיו
האבוד.
בידיים עדינות את נוגעת בליבו ומובילה אותו אל ראי החטאים.

יופייך מסנוור את עיני הסומא, ולאותם רגעים הוא מרגיש מעט יותר
משמעותי.
את גואלת אותו מייסורי האבדון ומאמצת אותו בכך אל ליבך.
צלילי הפסנתר החרישיים מלווים את הסיומת הקסומה מלאת העצב.
ובשקט הנותר, הוא ניגש, פניו עודנם שרויים בדמעותיו, ולוחש:
"תודה".

.VI

שעון החול מתהפך בקברו,
בעוד שקרני החושך חודרות
למנסרה המנטלית,
וכל שנותרה מהם היא הריקנות.

המים העכורים שוטפים את הסלעים
מעוטרי האזוב ומתנפצים בהם שוב,
משנים את צורתם המחוספסת
לכזאת המאיימת אף יותר.

אותם מים, הם שעיצבו את הכנסייה הגותית,
על מגדליה הגבוהים והחדים בעוצמתם.
ומן האזור המת, נאלץ לצאת אף הוא,
כגווית רפאים הנאבקת בקור העז.

מן האדמה הרקובה עולים המתים-החיים המתים,
אדרת קורים מלווה אותם בדרכם האפלה אל עבר החושך.
מתוך הקברים הטחובים פורצות הדמויות; חסרות הרקמה המאחדת,
תווי פניהם מחוקים כשעוות נר עתיק המט ליפול.

שעון החול מתהפך בקברו,
בעוד החשכה זורמת על פני עולמינו.

.VII

הכינורות מנגנים לכבודך שיר סיום,
בעודך שוכבת על מיטה מכוסה בורדים בוערות.
דמעותייך הן כרסיסי בדולח; צלולות וטהורות,
ואת, היחידה, מתרפקת על סדיני סאטן כחולים,
מבכה את ליבך העדין עד למעמקי המצולות.

אותיות מופיעות על הדף בזו אחר זו,
יוצרות מילים אשר מתווספות למשפטים.
רגשותיי מתמלאות באהבה,
בעודך מופיעה ללא הפסקה במחשבותיי.
האם תאמיני, שכל זה נכתב עבורך?
האם תביני, את היותך השראה מופלאה ונצחית?

רגשותיו של האומן המתייסר,
אשר מבכה את נשמתו הקודרת
בעט הנובעת מקברו הגשמי, אפוף הכאב.

זכרונות שלך, יפיפיה,
נשמרים בטוהר האמנות
כציורי רפאים שיווצרו בידי בוטצ`ילי,

אשר מנציחים סופית את הרקוויאם לתמימות.