ראשית האביב... אני מסנוור
השורש הירוק והמפואר שלי
שריר וקיים!
ממנו אני.

  קיץ... הוא מזרים אליי כל טיפה שהוא לוגם
עד לקצה המחודד ביותר שלי
מחזיק אותי חזק-חזק בכל הכוח כדי שאבצבץ מעל הקרקע
שולח זרועותיו, מתפשט, כובש את המקום, בשבילי
וחם... וקשה...
ואני ניזון, צומח, שותה, נותן ביכוריי, נשען עליו
וסתם כך במקרה שוכח אותו. לבדו.

  בסתיו החלו מלחשים למטה עמוק עמוק איפה שהחשיכה נוראית
על הבגידה שאין לה מחילה
אימא אדמה כבר אין לה מקום בשבילו

  הלב שלי נחלש.
מה יהיה עליי?
איך זה יכול צמח בלי שורש?!
אין מי שישקה את פירותיי המתוקים, המפוארים
אני צמא אליו!

  שמי חורף אפורים... אנא...
מררו על השורש הזה בטיפות הגשם
כי עליי יבשו בטרם עת
ופירותיי, ילדיי, נרקבו
ואני קמל בדומייה מחרישת אוזניים
עוד נשימה ודי
אני נספג באדמה - איתו.