|
היו ימים,
אותם אני זוכר.
היו לילות,
בלתי נשכחים.
סטודנט בטכניון,
מנגן בשחור לבן.
קלידי פסנתר זייפן,
מועדון מלא עשן.
ואני נגן חרמן.
ציץ ועוד ציץ נשען,
על הפסנתר הצייתן.
והאצבעות בשחור לבן זועקות,
לך דביל ונגן שם על הפטמות.
ואני פסנתרן חרמן,
נשאר בשחור לבן.
היו ימים...
|
|
זה שגם מסע של
אלף מילין מתחיל
בצעד אחד כבר
כולם יודעים,
השאלה מתי
לעזאזל הוא
נגמר?! |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.