לילה, ולילה זה לילה.
חושך...
לא רואים.
זה קצת מוזר, באמת...
לפתוח את העיניים, לסגור... זה לא כל כך משנה.
חשוך.
בטח עברו איזה שעתיים, אולי שעתיים וחצי.
לא יותר.
אולי יותר, אם נרדמנו.
נרדמנו? אני לא. לא נראה לי.
אבל באמת קשה לדעת.
לא רואים כלום, אז הדמיונות רצים מול העיניים, בין אם הן
פתוחות או סגורות, ואין באמת הבדל בין חלום למציאות. ואיך אפשר
להבחין אם ישנים או ערים? איך נדע שהתעוררנו, אם אנחנו עדיין
רואים חזיונות בחושך?
לא יודעים.
בעצם, לא אכפת לנו אם זהו חלום או מציאות. זה היינו הך לנו.
אבל לא. זה שונה.
למה?
כי כשערים יש תחושה של זמן, ואפשר לדעת כמה זמן אנחנו כבר פה,
וכשישנים, ואז מתעוררים, אי אפשר לדעת כמה זמן ישנו.
ואללה. נכון.
בטח נכון. אני תמיד צודק.
כן. זה נכון.
אני יודע דברים. אני חכם.
כן.
וזה קל לי ללמוד דברים חדשים, כי אני כל כך חכם.
נכון.
ואתה טיפש.
נכון.
ומכוער.
נכון.
איך נכון? אני לא רואה אותך. איך אני יכול לדעת?
צודק. אתה לא יכול.
אוף! נמאס כבר לדבר איתך. אתה מסכים איתי על הכל!
כן. גם לי נמאס.
יופי.
אבל למה אתה לא מדבר איתי?
כי נמאסת עלי כבר.
אבל לא דיברת איתי בכלל. אף פעם.
איך אתה יודע?
כי לא שמעתי.
ואולי אתה חירש?
אולי. נכון. אתה שמעת אותי מדבר אליך?
אולי אתה גם אילם.
ואללה. אולי באמת.
אז איך אנחנו יכולים לשוחח, אם אתה חירש אילם?
לא יודע. אולי אנחנו לא יכולים.
איך לא יכולים?
אולי אתה לא פה, ורק אני פה.
ואולי אני פה ואתה לא. אתה פה?
לא יודע. אתה רואה אותי?
כן.
אז אולי אני באמת לא פה.