אז ככה מרגישים כשנשבר הלב.
באותו רגע שזה קרה הלב שלי עשה צניחה חופשית.
בדרך כלל צניחה חופשית זה דבר כיפי,
רק שנראה לי שהלב שלי שכח את המצנח במטוס.
הוא צנח ועד היום אני לא מוצא אותו.
או שפשוט הוא צנח והתרסק למליון חתיכות בערך...
הלב שלי התרסק ונהפך להיות פאזל ענק.
יש כאלה שטובים בפאזלים, יודעים בשניות למצוא איזה חתיכה
מתאימה לאיפה...
אבל אני לא.
מה לעשות שאני גרוע בפאזלים?
גם בלגו וכאלה.. תמיד הייתי.
לוקח לי הרבה זמן להרכיב אותם, במיוחד פאזל כזה גדול.
הרבה שנים לקח לי להרכיב מחדש את הפאזל הזה.
למצוא, לבדוק, לחבר, להדביק...
יותר מדי זמן.
עכשיו הלב שלי מודבק מחדש.
הלב מתוקן.
כביכול.
כי הסימנים של הדבק תמיד יישארו.
אם יסתכלו לשם,
תמיד יראו אותם.
אם לא יסתכלו, אז לא יראו.
צלקות שלא רואים אותן הן לא צלקות שמפריעות.
אז אני לא אסתכל.
לא מתעסק עם הלב יותר.
לא רוצה להיזכר.
לא רוצה לראות את הצלקות.

לפעמים אני חושב שהרכבתי את הפאזל לא נכון,
שטעיתי, חתיכה אחת לפחות לא במקום.
אחרת איך אתם מסבירים את זה שאני לא מפסיק לחשוב
על איך מרגישים כשנשבר הלב?