'אל דאגה',
לוחשת אם
לבתה
שמעדה
על אבני השפה,
'כל אדם
באשר הוא
מועד לעתים'.
ראשי מורכן
סחרחר עליי,
ברכיי שרוטות
מאז;
טבועות בנפשי
מילות אמי
כשמעדתי אני:
'קומי מן העפר!
כמה חסרת חן
הנך,
כמה מגושמת את!'
קמתי על רגליי.
כך למדתי
כי לעולם נגזר עליי
שלא למעוד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.