שדה תעופה, לילה, גשם חזק בחוץ
יש מי שבורח, יש מי שישן בלי חלומות
טיסה 395 למדריד, יוצאת בעוד כמה שעות
אני מתיישב במושבי הפלסטיק
מביט סביבי
אנשים מבוגרים, שראו את הכל
חוזרים כדי לוודא, שלא איבדו דבר
נשים מכוסות מעילים ארוכים, לא מבקשות לגלות דבר
לכל אחד יש חולשות,
לכל אחד יש מקום משלו
הפסקתי לספור את הצעדים
הפסקתי לבדוק את הדרך
בכל פעם, נזכר מחדש
איך פעם נסעתי רחוק
כדי לחזור, בשביל שאוכל לברוח שוב
מקומות ואנשים חוזרים אלי תמיד
ברגעים שאין שום דבר חדש
משום מקום לשום מקום
זה לא געגוע, גם לא עצב
רק תהייה שמתגברת בכל פעם
שאני חוצה את השער
האם יכול להיות יותר טוב
אף אחד לא מאמין בזה יותר
לא כאן, לא בדריכה במקום
רק מחפשים את הרגע הפשוט
להניח את הראש ולהירדם
לצבור עוד געגוע אחד, למקום שאיננו
לאנשים שחלפו במרחק נגיעה, ונעלמו לתמיד
עובר את הבדיקות, רואה מהחלון את המטוסים ממריאים
אנשים נוחתים במקום אחר כעת
ולי בראש, מצטיירת תמונה לא ברורה
של מציאות בדיונית, אותה יצרתי לאט
מבקש לדעת, מה זה הדבר הפשוט, מה הזיכרון האחרון שנשאר
אהבתי לברוח, עכשיו אני רק מתבונן
כותב את המילים, ומדליק סיגריה
נותן לזמן לעשות את שלו בכל משפט
למדתי על עצמי, משירים של אחרים
יותר מאשר, בכל מסע, בכל תנועה
אבל תמיד לומד מחדש, מה אני יכול לזכור, למה אני יכול להתגעגע
מתיישב במושב שלי, ומביט החוצה
יש מקום, בו כבר לא מאמינים בטוב
יש זמן, בו לא מאמינים בשינוי
ממריא, ובמקום אחר מישהו אחר נוחת
פעם ברחתי, היום אני רק מתבונן