אז מה... תראי, לא משנה כמה עברנו בחודשים האלה אבל בעצם לא
עברנו כלום...

זה כאילו שחשבתי כמו ילדה קטנה שבאמת אפשר לתפוס אויר, אז
הושטתי את ידי כדי לתפוס את מעט האויר שעוד נשאר בחדר, שמחתי
כל כך, רצתי איתו וקפצתי בכל החדר וכשניסית לראות גם את, את
מעט האויר שתפסתי ביד, פתחתי אותה ובכל גופי התרגשות השתוללה,
ואת...
הסתכלת עליי כלא מבינה, על מה כל ההתרגשות הגדולה, ואני היבטתי
וראיתי אותו, את אותה התחושה הנעימה שהייתה בידי כאילו יכולתי
להפיח בכולנו חיים, ושאלת..: "מה זה בתי? מה את רואה"

ואני כולי השתתקתי כלא מאמינה, האמנם איננה רואה היא? או אולי
פחדה  ממני...

שוב התאטמתי מולה,פניי הפכו נוקשים כתמיד כמו שרק היא הכירה,
שפתיי מקווצות נוטות מעט כלפיי מטה עיניי בין מזוגגות לכמעט
נושרות הן ממני...

ואז היא חזרה להכרה, כמו שתמיד ידעה, אם רק תשחרר צעקה אחת
חדה, אקפא שוב ואלך לי לחדרי, והיא מצידה תדע שאין שום דבר
בלתי רגיל בכך, "טבעו של אותו האדם" כך להסתגר בתוך עצמו...

ומה אגיד על כך אם אי פעם היא תשאל, אוליי מתישהו גם היא תחדור
ואולי אף תראה, את מעט האויר שנמצא אצלי ביד...

ועוד מעט נגמר הוא...