עם פרוץ הזאטוטים לחיינו אני משילה מעלי את שמי הפרטי, והופכת
באחת לעטות עלי תארים הנקשרים בשמותיהם של זאטוטי הבית. מאדם
פרטי עם שם, אישיות וזהות מגובשת, אני איכשהו הופכת לפתע להיות
סתם אמא של...
בזה אחר זה אני מקבלת מכתבים מהרשויות החינוכיות ומהמוסדות
הפדגוגים, מנוסחים בעברית רהוטה, הממוענים אלי תחת הכותרת 'אמא
יקרה', 'הורה נכבד', או 'אמא של'.
בעטיים של זאטוטי הבית ומבלי שניתן לי כל שיקול דעת בעניין,
אני מאבדת חלקים ניכרים ומשמעותיים בזהותי והופכת לדמות צללים
מעורפלת ונטולת ציביון עצמי. עוד לפני שהתרגלתי לאובדנו של שם
משפחתי, אותו נשאתי בגאון ובגאווה בתקופת ילדותי ונעורי, וכבר
אני נידונה להקריב גם את שמי הפרטי על מזבח הולדת הזאטוטים.
למען הסר ספק, תנוח דעתכם, אני מודעת לכך שבזכות הזאטוטים גם
הרווחתי דבר או שניים (הגדלת נקודות הזכות בקבלת הזכאות
למשכנתא, עוד כמה שקלים הנצברים בחשבון הבנק שלי מקופת הביטוח
הלאומי, ואולי עוד איזו זכות שנשתכחה ממני בעת כתיבת הטור
ובוודאי תהווה עילה לסקילתי).
ובכל זאת תהליך אובדן הזהות האישית הוא חד ומהיר מדי. אני לא
מספיקה להתרגל לרעיון וכבר אני אמא של ... אז מה הפלא שלמרות
שהגננת והסייעת הקפידו לתלות על לוח ההורים עוד בתחילת השנה
רשימת הורים מסודרת להפליא של תורנות עוגות ופרחים לשבת, אני
(אוי לבושה) לא הגעתי עם העוגה ובעטיי ערכו זאטוטי הגן קבלת
שבת נעדרת עוגה ופרחים.
'למה לא הבאת לנו עוגה?' רועמים עלי ים ואגם התאומים. 'הכל
בגללך!' מאשימה אותי כיתת זאטוטי הגן. |