תראו, אנחנו בחורף (:
בסדר. סופות של רעמים וברקים אין פה. גם לא גשם שוטף. או שלג.
אבל לי, קל מאוד לזהות את החורף.
זה מתחיל בדרך כלל, באחד הבקרים של נובמבר-דצמבר. איפהשהו,
בבוקר אחד שבו גל של צינה חודר לחדר ואני מתעטפת בשמיכה ומנסה
לחנוק את האפצ'י הראשון.
ברור שאני מצליחה. הוא נתקע לי והעיניים דומעות.
אבל פתאום, אני מתחילה עם המשיכות באף האלה, שלא נותנות מנוחה
ומפריעות לי לישון.
כדי להגן על עצמי מפני הצטננות, אני צועקת לעבר האדם הראשון
שנקרא בדרכי "סגור את החלון!" (אה, אני לא נחמדה בבוקר, אפילו
לא אומרת "בבקשה"...) ואם האדם הזה מספיק טיפש כדי לשאול
"למה?" (כמו שקרה בשבוע שעבר, אגב), אני מזכה אותו בתשובה
צינית שנאמרת בטונים גבוהים "כי כמו שאנחנו רואים, יש מזג
אוויר ממש אקזוטי בחוץ!"
זה סימן שהגיע חורף.
יום למחרת, אני כבר בבגדים ארוכים ושמיכת פוך.
אני לא צריכה את התחזית שתסביר לי שמעכשיו אני צריכה לפתוח
במקלחת יותר מים חמים מקרים. ושזה לא רעיון טוב לשטוף את הפנים
בלי לנגב. או שזה לא מומלץ לצאת החוצה אחרי מקלחת. או שהזמן
הכי טוב להתקלח הוא בצהריים...
אני פשוט יודעת שהגיע חורף. מזהה את הסימנים. מקבלת אותם
בהבנה.
(ומחכה לקיץ הבא)
ואחרי ההקדמה הסופר ארוכה הזאת - שירון חורפי שכזה (:

החורף בא, אני יודעת,
את הגשם אז שומעת,
את העננים השחורים רואה,
זוהי התחלה של סערה.

גל של צינה חודר אז חיש לחדר,
מתעטפת בשמיכה, לובשת איזה סוודר,
והאפצ'י הראשון חומק אז בשניות,
והאף אדום והעיניים דומעות.

החורף בא, אני יודעת,
את הגשם אז שומעת,
את העננים השחורים רואה,
זוהי התחלה של סערה.

והרוח הקרה,
מצליפה בי בחוזקה,
וסוחבת, בלי בעיות,
איזו שורה של מטריות.