בוקר, צהריים ,לילה
מרגיש נח עם הזמן,
נועל את המגפיים הכהות,
מקיף את סיבוב השעון בריצה מהירה.

מכבה את הצעקות של השכנים
בשביל שאוכל לשכב בשקט
על חתיכות של נייר.

לא נותר לי דבר מלבד הריגוש,
מן מצבר מקרטע בחוסר ודאות.
עד לאן ימשוך אותך קדימה?

להיות שם.
להרגיש את הסביבה,
לקבל פיק ברכיים מרוב הפחד.
להתיישב בשורה הראשונה
בהצגה של עצמך
ולתת להם את מה שהם רוצים לשמוע,
את מה שהם רוצים לראות.

הפה מחפש דרכו במפה אל הלב,
משתמש בעיניים המרצדות מעלה ומטה.
בסופו של יום, נשקפים לו הקרובים אליו
מבחינת מרחק.
נשארו לו כחוסר ברירה, כבחירה של עצלות.

הפיזיות מושכת,
הגשמיות היא גשם שמוחק את הקרקע
ולא משאיר סימן.

לא מגשים חלומות,
לא מגשים משאלות,
לא מגשים תקוות.

הפשטות נשארת לנצח,
כך אמר לי הדייר הקודם של העולם הזה.
וגם הוא כבר חלף לו מזמן.