הדבר הראשון שרואים כשנכנסים למיידאנק זה את העורבים. לפני
האנדרטה הגדולה ולפני הדשא, לפני השלוליות והגדרות ועמודי
התלייה והארובות, הדבר הראשון שרואים זה את העורבים המזדיינים
האלה, שבאו לאכול את הגופה של אח של סבא של נעה. כולנו עמדנו
שם והקשבנו להסברים המשעממים משהו על האספקט האמנותי באבנים
השבורות של האנדרטה, ופתאום מישהו לחש שבעצם עורבים לא אוכלים
פגרים, זה נשרים שאוכלים פגרים. אחד המורים נבח עליו שישתוק,
וכולנו פתאום העסקנו את עצמו בדברים אחרים, אם זו המצלמה השווה
של מעיין או הבושם שתומר קנה בדיוטי פרי, רובנו פשוט התסכלנו
מסביב וניסינו לא ליצור קשר עין עם אף אחד. בשביל מה הוא היה
צריך להגיד בקול רם את עניין הנבלות, כאילו שאף אחד מאיתנו לא
יודע שיש כאן עשרות אלפי גופות.
אחרי שמתגברים על ההלם הראשוני והמבוכה עם כל העורבים, ואחרי
שמתפעלים מהאנדרטה הבאמת די מרשימה שיש במיידאנק, נכנסים
למחנה. זה בדרך כלל מלווה בצמרמורות, ואנשים מתחילים להוציא את
הדגלים מהתיקים שלהם, ולמעיין קפלן ממש הייתה בחילה חזקה.
הלכנו קצת בין המקלחות ותאי הגזים, ואני כבר לא יכלתי לעמוד,
אז כשהגענו לביתן המוצגים הראשון התיישבתי על המדרגות. לא רעדו
לי ככה הברכיים מאז הסנפלינג בכיתה ה', כשהחבל עשה קולות כאילו
הוא נקרע. עכשיו אני הייתי דווקא זאת שהתאמצה לא להיקרע,
וכשיותם בא ואמר לי שאני חייבת להיכנס, הוא נאלץ להרים אותי
כדי שאוכל לעשות זאת.

בביתן השני או השלישי יש נעליים. שורות ארוכות של נעליים
מגודרות, ולי יש שיטה להערכת כמויות:- אני סופרת מאה, רואה כמה
שטח זה לוקח, ומנחשת כמה מאיות כאלה יש. היו שם לפחות חצי
מיליון נעליים.
כל שתי נעליים הן גופה, אמרתי, כל שתי נעליים הן בן אדם תיקן
אותי המדריך. לא היה לי זמן או כח לחשוב על זה, אבל כשחזרנו
למלון בערב ניסיתי לעמוד על ההבדלים בין אדם וגופה בשנים ההן.
ההבדל הוא הסבל, החלטתי לבסוף, ופתחתי את בקבוק הוודקה הפולנית
שקניתי בזאקופנה יומיים לפני.

באמצע כל שדה-גהינום היה פעם עמוד תלייה (היום יש רק פסל של
נשרים שלא מצליחים לעוף). חשבתי לעצמי, כשחיפשתי את המיקום
המדויק של עמוד התלייה, איזה בזבוז כסף וזמן להרוג בתלייה,
כשיש תאי גזים ומשרפות ממש כאן. חיפשתי בקבוצה מישהו שאוכל
לשתף אותו במחשבה הזאת, אבל החלטתי לשתוק. לפני שעליתי על
המטוס אמא אמרה שהתגובות בקבוצה יהיו שונות ושהרבה אנשים לא
יבינו את קו המחשבה שלי, אז שאבדוק את הלך הרוח לפני משפטים
דרמטיים.
אני בעצמי לא תמיד מבינה את קו המחשבה שלי, בייחוד בשנה או
שנתיים האחרונות, כשעל כל עניין יש לי לפחות שלוש דעות, ודרך
ההכרעה היחידה שאני מוצאת ביניהן היא לתת לאחרים להחליט. היה
לי חשוב להבין את הצד הנאצי, ולו רק לשם הידיעה וההבנה, אבל כל
התעסקות שלי בהבנת המחשבות והרגשות של חיילי ה-SS  החליאה
אנשים מסביבי. אז לא שאלתי למה בזבזו כסף על חבלי תלייה כשיש
ציאניד, ולא שאלתי למה בכלל טרחו להעלות את כולם לרכבות, היה
אפשר להרוג אותם בגטו.
ניסיתי לחשוב במושגי נאצים; גזעים, יעילות, בעיה, פתרון,
תקציב, מלחמה. אבל כל הזמן הסתננו אליי מושגים נוספים שלא
הצלחתי להעיף, ושוב נכשלתי במשימה שהצבתי לעצמי.

כשיצאנו ממיידאנק נתנו לנו קצת זמן חופשי, וכולם שכחו. ישבנו
על כוס קפה וסיגריה, וצחקנו אני-כבר-לא-זוכרת-על-מה, ורק
כשהלכתי לשירותים ובכיתי עד שכתפיי איימו לצאת ממקומן, הבנתי
למה כולם יושבים על קפה וסיגריה.
באוטובוס ישנתי, ואז נסענו לאיזה בית כנסת הרוס בעיירה משונה,
והמדריך ביקש שנשיר אדון עולם ולא הבנתי בכלל איך מישהו מסוגל
לעשות את זה אחרי היום, איך מישהו מסוגל בכלל לחשוב על אדון
עולם עכשיו. כשיצאתי מבית הכנסת, זה היה איפשהו ב'מנת כוסי',
הקב"ט עשה לי פרצוף של אסור, אבל נתן לי לצאת. הוא יצא אחריי,
ומלמל משהו על זה שהיה לי קשה היום. יש אנשים שעברו דברים יותר
קשים, מלמלתי חזרה, אבל זה לא עודד אותי אפילו לכדי חיוך
מאולץ.