אני מזיז את שערך הצידה מהעורף.
אני ואת לבד. לקראת סופו של איזה חורף.
יש מוסיקה של ג'ז שקט שמתנגן ברקע.
איכשהו, היום, נפער בינינו בקע.
ישבת אז לבדך, דוממת בסלון.
אני עמדתי, גבי אלייך, בחלון.
יורד קצת גשם, מטפטף על המרפסת.
אני ואת יודעים על איזה עץ את מטפסת.
ישבת שקטה כשבידך תה חם עם קינמון.
ברקע התנגן שירה של נינה סימון.
אז השתיקה הזו עכשיו, לא מוסיפה.
בואי שנינו יחד ונוריד העטיפה.
ואז קרבתי אט אלייך, אל הגב.
ואת לא זזה ולא זז לו המושב.
אני מזיז את שערך הצידה מהעורף.
אני ואת לבד. לקראת סופו של איזה חורף.
אעביר לאט, ברוך, את כף היד.
כתפך חמה מתחת כל הבד.
מתכופף, רוצה לך באוזנך ללחוש.
אל תדאגי, אין לך באמת ממה לחשוש.
ואת עוד בשלך, וזה לי מעט כואב.
אז אספר לך במילים ספורות עד כמה אני אוהב.
ואז את קמה, מתרוממת לצדי, עומדת.
וניסיתי להבין, עד כמה את מרגישה בודדת.
עמדנו זה מול זו, רק אלה פיצג'רלד יודעת.
איך כל-כך רציתי בלחייך לגעת.
שנתחבק, ארגיש נשימתך דופקת.
איך בלהט מאופק את על שפתי נושקת.
ורק קיוויתי שזה הרגע יישאר לנצח.
אך נכשלתי להבין את עומקו של מתח.
ורק רציתי להרגיש איתך כל-כך חופשי.
אך את אמרת: תאהב, תעזוב, תניח לנפשי.
אני מזיז את שערך הצידה מהעורף.
אני ואת לבד לקראת סופו של איזה חורף.