זה היה ביום שאחרי הגשם הראשון, האדמה הייתה לחה וריחנית.
והאוויר התמלא בנמלים מעופפות שריפרפו בחום המהביל ונכנסו
לאוזניים, לנחיריים, מתחת לבגדים, כאילו יודעות שיש להן רק
עשרים וארבע שעות לחיות ומנסות להיאחז ולנצל כל רגע יקר בחייהן
הקצרים.  
היא נזכרה איך בלילה הרוחות יבבו ושרקו. הדלתות של חדרי האשפה
נטרקו שוב ושוב בחוזקה, רעש המרזבים הסתומים והפקוקים בעלים
יבשים, זרדים וקני יונים, כשמי הגשמים בקעו אותם לראשונה מזה
חודשים ארוכים. החלומות וקולות החוץ התערבבו בשנתה ומדי כמה
דקות נעורה והציצה בשעון הדיגיטלי, שהראה מספרים אדומים מרצדים
שלא הצליחה לקלוט במדויק. במוחה התרוצצו מחשבות על מאורעות
היום שהיה ועל מטלות המחר ולא נתנו לה מנוח.  כך כל הלילה עד
שבשעה חמש וחצי  החליטה להעיר את עצמה סופית, למרות שנותרו לה
עוד שעתיים שלמות לישון. היא קמה ולהפתעתה השמש כבר עלתה במזרח
ולא היה סימן לגשם.

בשעת צהריים מוקדמת באותו היום, על ספסל לבן וישן, מתחת לעצי
אזדרכת ותיקים, ישבה והביטה בעוברים ושבים באוניברסיטה בה
למדה.  אנשים צעירים מתרוצצים במרץ, בליל של צפצופי טלפונים
ניידים, שתי חברות שנפגשות בחיבוק חם ונשיקה,  מרחוק ראתה את
הפרופסור לספרות השוואתית מעשן בשלווה וראתה שאף הוא מתבונן
החוצה. על הגבעה הירוקה מול הקפיטריה כמה סטודנטים שרועים על
הדשא ומשלימים שעות שינה . גם היא חשה לאות כבדה ורפיון
איברים, היא השתרעה על הספסל וחשה  שעפעפיה הופכים כבדים יותר
ויותר עד שנרדמה.

והיא חולמת, ורואה עצים גדולים בעלי ענפים עדויי עלים חומים,
זהובים, ארגמנים, כתמתמים ורוח קלילה מלטפת ומעיפה עלעלים
שנשרו ברחש עדין שמזכיר גיצים קטנים שעפים מעלה ממדורה. הרחש
נמזג עם שריקה חרישית של קומקום חשמלי ישן מבית סמוך, או אולי
זו הרוח . פה ושם סנאי אפרפר מתרוצץ או מכרסם במרץ בשיניו
הגדולות. בקצה השדרה ישנו אגם ובתוכו ברווזים שחורים וחומים עם
פס לבן בצד הגוף. הם שוחים וחורשים מעין תלמים דמיוניים במים.
הספסלים מסביב ריקים מאדם וכך גם סירות הפדאלים עוגנות
מיותמות. אישה צעירה בחצאית מתנפנפת, מגיחה וחוצה את הגן,
מטופפת במרץ על עקבים דקיקים לכיוון תחנת הרכבת הסמוכה. האוויר
קריר ואפשר לראות את אדי נשימותיה המהירות.  בפינת הגן בצד
הדרך, שכוב איש ללא בית, קשה לנחש מה גילו אולי שלושים ואולי
שישים. האיש נראה כישן, ומתוך שנתו הקלה מהדק על גופו את שמיכת
העיתונים והסמרטוטים הדקה. והוא חולם ...
ובחלומו הוא נמצא בקרחת יער עבות, מסביבו עציי באובב אפריקאיים
בעלי גזעים עצומים, עצי קוקוס נפיליים, דקלים מוזרים ללא פרי
ועוד עצים גבוהים שהוא לא מצליח לזהות, מסביב שקט וירוק. הדממה
מטילה עליו אימה. הוא אינו שומע ציוץ ציפורים או צווחת קופים.
הוא מסתובב  בקרחת היער ומחפש מקום מסתור בו יוכל לנוח בבטחה.
בין צמרות העצים מעליו הוא רואה פיסת שמיים מציצה. הוא מטפס על
אחד העצים העבים ומתיישב על ענף מוצק ורחב. בזהירות הוא מתפרקד
על גבו ומביט למעלה. כשהיה ילד קטן תמיד אהב להסתכל בעננים
ולמצוא בהם צורות. פעם פיל ופעם נשר, פעם חתול שגבו מקומר, פעם
תינוק בעגלה ופעם זקן עם מקל. כך שעה ארוכה עקב במבטו אחרי ענן
מרכבה עם שני סוסים שקפאו בדהירתם. אט אט עייפו עיניו והוא
נרדם.  
והוא חולם, ובחלומו, חוף ים פראי, חול שחור כסוף עליו פזורות
קונכיות לבנות וחומות מאורכות. באופק רובצים סלעי ענק כהים
שנראים כמו דרקון עצום שאסור להעיר מתרדמתו. קרני השמש מרצדות
על המים והופכות צבעם מכושף. אפור-תכול-כחול -לבן בערבוביה
מהפנטת של נצנוצים. גלים קטנים ורכים שואפים לקו החוף. ציפורי
ענק חומות כהות עפות מעל ונוסקות אל המים במעוף חד ומדויק,
שולות דג אחר דג.
על החוף אישה, בשנות השלושים המאוחרות ככל הנראה, צועדת לבדה.
לגופה העגלגל באטיק הודי סגלגל דק קשור על צווארה כקולר. שערה
חלק וארוך נופל כמעט עד למותניה וקצותיו צרובים. פניה אציליות
ושקטות. היא צועדת קרוב אל המים ומדי פעם הגלים מלחכים את כפות
רגליה השחומות או מכים בעוז על ירכיה. היא ממשיכה בהליכתה
השקטה ולא נטרדת מהפכפכות הגלים. מדי פעם מתכופפת ומרימה איזו
צדפה או קונכיה יפה שהים פלט החוצה. הערב מתחיל לרדת והיא פונה
החוצה אל החוף. קשה לנחש האם היא בודדה, האם היא אם או אהובה.
על מה היא חושבת ואיך הגיעה לכאן. היא מתיישבת בישיבה מזרחית
על החול הכסוף כשפניה אל קו הרקיע המתמזג עם המים. מניחה את
כפות ידיה על הברכיים ומצמידה אגודלים לאצבע המורה בתנועה
שמזכירה רקדנית הודית. היא עוצמת את עיניה ונושמת עמוק. היא
שוקעת בחלום...
ובחלום, גן שעשועים ריק. שעת אחר צהרים שרבית, רוחות קדים
לוהטות מסובבות את הסחרחרת ומעיפות קדימה ואחורה את הנדנדות
האדומות הישנות והקלופות. היא כמעט וחשה את המגע הלוהט של
מגלשת המתכת וגופה מתכווץ.
במורד הרחוב שתי ילדות, שני ילקוטים ושתי מזוודות שחורות,
כבדות שצורתן צורת כלי נגינה.  המזוודות מושכות את הילדות
הדקות קדימה. כמו כלבים גדולים שגוררים את בעליהם. הן לבושות
בתלבושת זהה, אחידה של בית ספר. חצאית כחולה משובצת וחולצת
כפתורים ירקרקה עם צווארון עגול. הן הולכות ומתקרבות והיא
יכולה כבר לשמוע את קולותיהן. אחת מהן צוחקת בקול מתגלגל
וילדותי והשנייה מיד מצטרפת. הצחוק מהדהד כמו פעמון רוח
שצליליו גבוהים ועליזים. הן נכנסות אל הגן השומם, שומטות את
הילקוטים והמזוודות ורצות אל הנדנדות המרקדות. כל אחת תופסת
נדנדה ובאצבעות דקות לופתת את השרשרת החלודה. הן עפות להן עם
הרוח, מעלה ומטה. ארבעת הצמות הקלועות מתפזרות לאחור והן
מתמסרות לערסול העגול והמונוטוני של הנדנוד. מעלה-מטה מעלה-מטה
מעלה-מטה.
השמיים האביכים והאפרפרים הפכו סמיכים וכהים ובאופן מוזר, לא
טיפות גדולות וכבדות אלא טיפות קטנות, קלילות, שקופות ונקיות
החלו לטפטף מטה בתיפוף עדין ודק.

היא הרגישה דגדוג נעים בפנים ובכפות הידיים, הריסים שלה נרטבו
וקילוחים קטנים של מים זלגו במורד הסנטר, אל הצוואר וגלשו אל
מתחת לחולצה הדקיקה. צמרמורת נעימה עברה בגופה. היא התעוררה
והביטה בשעון. עברו שעתיים מאז שנשכבה על הספסל הישן
באוניברסיטה . על חולצתה ראתה שתי נמלים מעופפות צמודות זו לזו
בזיווג הדוק. עושות אהבה, מרוכזות במעשה וזו בזו, כאילו לא
מבינות שזמנן קצוב כל כך ועוד מעט ימוגו ואולי הן דווקא כן
מבינות.