כשהייתי נערה סבתא שלי היתה נוהגת לשאול אותי אם יש לי חבר ואם
הוא משלנו. סבתא שלי אהבה אותי מאוד ואמרה לי את זה די הרבה.
אבא שלי אמר שבגלל שאני הנכדה הבכורה שלה מהבן הבכור והאהוב
עליה, היא אוהבת אותי יותר מכל הנכדים.
נראה לי שהוא אהב להגיד את זה. הוא השתמש בזה במיוחד כשלא
רציתי לבוא או שהתניתי את עצם הביקור באורך שלו. אהבתי את סבתא
שלי מאוד אבל השאלות האלה הציקו לי. במיוחד כי הבדל הגילאים
ביני לבין אחותי ובנות דודותי היה די גדול וכשהיא היתה מדברת
על זה ליד כולם הן היו משתוללות וצוחקות ואני הייתי נבוכה.
היא היתה אומרת לי שזה שטויות והן לא מבינות כלום ודוחפת לי
כסף לכיס.

ההורים שלי היו טיפוסים די גמישים כלפי מי שהצגתי בפניהם בתור
"החבר שלי", מה שהתבטא בכך שהם בעיקר שאלו מי ההורים שלו ומה
הוא עושה,אבל תמיד היתה לי תחושה שהשאלה של סבתא שלי מרחפת לה
אי שם.
מה שאני הבנתי זה שבמשפחה פולנית אריסטוקרטית "משלנו" זה לא
סתם אשכנזי. זה צריך להיות ממוצא פולני וגם לא מכל עיר ולא
ניכנס לדקויות של זה כרגע.

מה לעשות שהמשיכה שלי היתה לבחורים שחומים. רעמת שיער בהירה
בכלל לא עשתה לי את זה ושיזוף קיצי שדהה בחורף עמעם גם את
האהבה.
אבל גם כשמצאתי בחור שחום עור לטעמי, הקשר לא החזיק מעמד. תמיד
היתה סיבה טובה לפרידה ואולי גם סבתא שלי המשיכה לרחף שם
ולשאול את השאלות שלה בלי להניח לי.

השנים עברו, כבר התקרבתי לגיל ארבעים. אחותי התחתנה עם בחור
ממוצא תימני ואחי התחתן עם בחורה אשכנזיה אמנם אבל הוריה,
רחמנא לצלן, נולדו ברומניה שזה לא היה כבוד גדול. בקיצור, כולם
הסתדרו חוץ ממני.
ההורים שלי כבר היו מיואשים ממני. אמא שלי אפילו רצתה לקחת
אותי לכל מיני ידעוניות ואחותי ניסתה לשכנע אותי לפתוח כרטיס
באתר הכרויות באינטרנט ואני סירבתי לכולם, בטוחה שהבחור המתאים
יגיע.

ביום שישי אחד, אמא שלי התקשרה וביקשה שאבוא להוציא את הכלבה
לטיול כי היא ואבא שלי נוסעים לצפון, לאחי ויחזרו רק למחרת.
זה העונש של בחורה רווקה שגרה קרוב להורים. מאחותי היא בטח לא
ביקשה כי היא עסוקה עם הבעל והילדים ואותי היא אפילו לא שאלה
אם אני יכולה. פשוט הודיעה לי. אז הלכתי. הכלבה קיבלה אותי
בקפיצות אושר ושמחה ואני עשיתי סיבוב בבית לוודא שהכל בסדר.
בחדר של הורי על השידה ראיתי שרשרת שלא זכרתי שראיתי את אמא
שלי עונדת אי פעם.
משהו דחף אותי לענוד את השרשרת. כשחזרתי לסלון פתאום שמתי לב
לתמונה של סבתא שלי, שעמדה שם מאז שהיא נפטרה וזיהיתי את
השרשרת על הצוואר שלה.
יצאתי עם הכלבה לטיול. ההורים שלי גרים ליד פארק גדול. יש הרבה
מטיילים עם כלבים ובלי, רוכבי אופניים, רולרבליידס, מבוגרים
וילדים.
ניסיתי ללכת בשבילים צדדיים להמנע מאנשים עם כלבים אחרים.
הכלבה של ההורים שלי היא גולדן ידידותית שאוהבת לשחק עם כלבים
אחרים ובעליהם ולא היה לי ממש מצב רוח לשיחות החולין האלה עם
אנשים שאני לא מכירה ושהמכנה המשותף היחידי שלנו הוא הכלב
שמחובר אלינו.
הייתי שקועה במחשבות ממששת את השרשרת של סבתא שלי, כשפתאום
גולדי נתנה משיכה עזה ואני עפתי קדימה.
את הדקות הבאות אני לא ממש זוכרת למרות שלרגע הייתי בטוחה
שסבתא שלי נמצאת שם ואומרת לי, "הוא משלנו".
ניסיתי לשאול אותה למה היא מתכוונת אבל היא חייכה אלי ואמרה
שוב:"הוא משלנו".
מיצמצתי בעיניים וקול זר שלא הכרתי אבל היה די נעים אמר:"הנה
את מתעוררת".
פקחתי את עיני וראיתי זוג עיניים כחולות מביטות בי מתוך פנים
שזופות להפליא.

"לרגע חשבתי שנצטרך להזמין אמבולנס. חטפת מכה די חזקה. את
זוכרת איך קוראים לך?"
חזרתי אחריו מבולבלת:"איך קוראים לך?"
הוא צחק: "אני בחור, אם לא רואים, איך קוראים לך, את מתכוונת
וקוראים לי סער. ובכל זאת, את זוכרת איך קוראים לך?"
"סליחה. קוראים לי דנה, אני פשוט לא מבינה מה קרה".
"אה, זה פשוט. הכלבה שלך ראתה את שלי ורצה לעברה. את משום מה
החזקת את הרצועה ועפת לתוך העץ".
"אני ממש לא זוכרת כלום, אני..."
גולדי התחילה ללקק אותי ואני הגעתי למסקנה שהגיע הזמן להחזיר
מקצת מהכבוד העצמי שלי שהתרסק לתוך העץ.
ניסיתי לקום אבל הרגשתי סחרחורת. סער תמך בי ואמר שהוא לוקח
אותי לבית חולים.
"הילדים שלי יקחו את הכלבים וידאגו להם".
תחושת אכזבה חלפה בי כששמעתי את המשפט הזה. ניסיתי להגיד שזה
בסדר ואני אתקשר לאחותי אבל סער סירב לשמוע.
הרגשתי קצת מטופשת אבל החלטתי שבכל מקרה אין לי ברירה. ניסע
לבית חולים ואחרי זה ניפרד כידידים.
ההמתנה בחדר מיון היתה ארוכה וסער ואני פטפטנו. בשלב כלשהו
התחלנו לדבר על הילדים ובאחד המשפטים שמעתי את המילה
"גרושתי".
כן, לסיפור הזה יש סוף טוב.
עד היום לא סיפרתי לאף אחד על סבתא שלי והשרשרת.
החזרתי אותה לבית של הורי לפני שהם חזרו.

כשסער ואני התחתנו, אבא שלי נתן לי את השרשרת וביקש שאענוד
אותה בחתונה. הוא אמר שתמיד היתה לו הרגשה שסבתא שלי רצתה שהיא
תהיה שלי ולכן אמא שלי לא ענדה אותה אף פעם.
שאלתי אותו אם הוא זוכר שסבתא היתה תמיד שואלת אם "הוא משלנו",
ואם הוא חושב שסער היה מוצא חן בעיניה למרות שהוא ממוצא
מעורב.

"בטח שהוא היה מוצא חן בעיניה", ענה לי אבא שלי. "כל מה שהיא
התכוונה בעצם זה שהוא צריך להיות בן-אדם, מענטש, איך שאומרים
באידיש. אדם טוב שעובד ודואג למשפחה שלו.
סער הוא בטוח משלנו".