חלומותיי מתנפצים לי בראש.
כמו גלים,
אל מול חוף בודד מאדם.
חלומותיי-
הם כולם, יוצאים במחאה נגדי.
כדיי להוכיח לי שוב,
עד כמה,
טעיתי.

זיכרונותיי-
לא נותרו הרבה מהם.
רק אור מעומעם,
דולק בקצה של חושך.
מזכיר את שהיה.

תקוותי-
התפוגגו גם הם.
לגלגו עליי במרמה,
מאחורי גבי.
וגרמו לי להאמין,
ששוב אוכל לשכוח.
להמשיך ולהיות,
מי שאינני.

חולשותיי-
נתגלו אל מול פניי,
ברגעים האסורים לי.
בנגיעות המתוקות,
ובשתיקות הארוכות.
חולשותיי,
נטשו אותי לבדי,
אל מול פחדיי.

פחדיי-
הרי שהביאני עד הלום.
לכתוב ולהרהר,
לנבור ולשקר,
על שאינני.
פחדיי הם כל כולי.
מעטפת של
תקוות, חלומות, חולשות,
וזיכרונות שנתגלו שגויים.
ומה אני בעצם,
אל מול פחדיי העירומים?