היום מתה אמא, ואולי אתמול, תלוי בשעה, אני לא יודע.
בתחילת הלילה עשינו חילופי משמרות אצל אימא, אבא ואני.
הלכתי ברגל את המרחק הקטן הביתה, להוט להגיע ויודע שתיכף
אחזור.
הסוף היה קרוב, כבר שבוע שהיא מתנדנדת על המפתן, יותר מתה
מחיה, יותר חיה מאדם.

ערב ערב אני יושב לצידה, מביט על הגופה שפעם הייתה אימא ומייחל
לסוף.
מנסה לאזור אומץ למלא את שהבטחתי ופותר תשבצים במקום.

אימא ביקשה ואני הבטחתי, שכשיגיע הסוף ולא יהיה טעם, אעזור לה
לצעוד בכבוד לצפוי.
אני יושב ובוהה בברז העירוי. יודע שהפתרון כל כך קרוב, תנועת
יד קטנה, מילול אצבעות ומורפין, החבר החדש, יעשה את הטובה
האחרונה. כמה דקות קצרות של נשימות לא סדירות ואימא תוכל
להמשיך הלאה בחייה.  

אף אחד לא ישאל, אף אחד לא ירצה בתשובה. לכולם תהיה הקלה.  
ואני עדיין ממלא תשבצים כמכונה נטולת רגש.

הגעתי הביתה.  
אוכל אורז קר בעמידה, קצת מים על הפנים ולמיטה, שוב עם הבגדים
והנעליים.  
עיניי עצומות ומבטי בברז העירוי.

הטלפון העיר אותי, כנראה ישנתי.  משינה לישיבה בחדות כואבת.
מסתכל בטלפון.  השעה שלוש בלילה.
אני יודע את השיחה.

שולח יד לטלפון, כזר אני מציין לעצמי שידי רועדת.
מרים את השפופרת ומחכה מבלי לדבר.
מצד שני אבא שותק.

חוזר למחלקה, אחיות המשמרת נמנעות ממבטי, התורן מחוץ לחדר, אני
מהנהן אליו ונכנס.
אימא מתה. בדיוק כמקודם.
מחפש שלווה בפניה ומוצא רק היעדר נשימה.
בפחד נוראי אני מתכופף ומנשק את ידה.
היא קרה.
העירוי ריק.
אני לא שואל.