שמיים נמוכים עם מריחות  אפורות, זרזיף גשם דקיק יוצר הילת
לחות בשערות, מרצפות רטובות, שלוליות מתהוות, מריחות קקי רטוב
של כלב מעידות על חוסר מזל, לא המזל שלי .  סתם יום בשבוע.

אנחנו בכניסה לאולמי השמחות. תמיד אולמי אפילו כשרק חדר. שלט
ניאון מזפזפ בין ורוד כלות לטורקיז שמיים ומוודא שלא נפספס
הכניסה ישמור השן.

ירקן, מכלת,  דואר וחנות דברי חשמל, כל צרכי האנושות ואולם
שמחות לנשמה.
דלת כפולה גדולה בין המכולת לדואר. סורגי ברזל מחושל בפיח
אוטובוסים דחוקים הצידה ואור בוקע מהדלת הפתוחה.

יש לי חברה, מיטב, כבר חודשיים אנחנו כרוכים אחד בשני ואנחנו
מאוהבים.

היום, עכשיו, טבילת האש, בר מצווה לאחיין.
לפגוש את המשפחה. אבא אימא אח אחות גיס וגיסה, נציגי סבים
דודים ובני דודות, חברים ובני גרעין אחיינים ועוד רחוקי משפחה
שלא לדבר על הצד השני בשמחה.... ואני בחולצת כפתורים בפסים
מרזים נקרא לדגל באולמי המסעיר, חולון.

מחדר כניסה מואר בנברשת  עטורת קריסטלים למדרגות שיש לבן
מתרחבות.  אויר משומש, שפריץ בצבע קרם, סידורי פרחים תוחמים
המדרגות כפנתרי אבן שחורים במקדש.  
אנחנו יורדים , היא ואני.

דלת כפולה נוספת, גדולה אף יותר ממתינה בסוף המדרגות.
 
אור מכל פינה רווח ופתח,  לבן ובוהק ואנחנו מתקדמים לעברו
מסונוורים יד ביד.  פריזמות זכוכית מתגלות בעוברנו אותם,
מודבקות לזכוכית ושיש .
המון מכל דבר, צבעי זהב אדום ושיש ורוד מבריקים  באור, עציצי
אבן גדולים ושיחי פלסטיק איכותיים.  הידור מודולארי מחכה לשמחה
הבאה  שתבוא בשעה טובה, הערב מן הסתם.

תור קטן, אני לוקח נשימה ארוכה ואנחנו בפנים.        
מכת חום מהבילה ולחה , זרקור בעניים ומצלמה גדולה על כתף מתעדת
כל רגע לא נשכח.

שורת מקבלי פנים, מיטב צוהלת, שלום, "תכיר זה אבא שלי אימא
שלי, אח גדול, גיסה אחות גיס דוד סבא של הגיס אימא שלו וחתן
השמחה דובי שכבר לא קטן מהיום".  אני מזהה את ההורים מתמונה,
לוחץ ידיים לגברים וממצמץ ליד לחיי הנשים.
מחייך חיוכים גדולים לכולם, שומר על משרעת קבועה  ליתר בטחון,
שלא יימדד לי רוחב החיוך. לא מנסה אפילו לזכור שמות ופרצופים,
רק של ההורים, מספיק לכאן ועכשיו.

מתחיל  להיות לי חם, אני מנסה לנגב זעה בשרוול החולצה החדשה
וחוטף מבט נוזף ממיטב שבחרה החולצה מתוך מבחר דילמות קשות.

אנחנו בפנים. הכל צפוף, בר בכניסה פקוק ואני שולח מבט כמה
ומוותר, השולחנות ברקע מחכים בצפיפות נוספת. מיטב מתעקשת
להציגני לכל אחד ואחד באולם.  
גאה בי. אולי.

"תכיר את הדוד ומה שלומך, זה הבן דוד מצד אבא, אבא שלו היה שם
זוכר?"  אני מהנהן בראשי והתשובה מספקת. בקרוב אצלך מברך אותי
אחד, התבלבל באירוע?  לרגע עולה ספק בליבי, משחזר את כותרת
היום  ונרגע.

אני מזיע עוד יותר, מרגיש שפני נמתחות עם חיוך מתוח ולסתות
מהודקות. באוזניים רעש חזק, לא אחיד, משהו ממשפחת המוזיקה  אני
ממלמל משהו בכל הכרות, תמיד אותו המשהו, בלאו הכי אף אחד לא
שומע, תחי המוזיקה.

"תכיר את בעלי לשעבר... " אופס, אופס גדול.  מה הוא עושה פה?
מרגיש נינוח, מסתחבק עם מיטב.
"אהלן וסהלן, מזל טוב, אחלה בחורה מצאת לך"  ולא מחכה לתשובה.
אני מתעצבן מאישורו ומיטב נעלמה. אני לבד, ידי עדיין בידו של
האקס, לא מכיר איש.
הוא מזמין אותי להצטרף לשולחן שלו. מזל שיש אקס.
אני שומר מקום גם למיטב וסורק את האולם. שום פרצוף מוכר, לא
שלה ולא מהתכיר את ...

רועש, ראשי הומה. אויר דחוס מתנחשל כגלים בתנועה מחזורית,
ריחות מגרדים את אפי.
אני שוב מחפש את מיטב מסביב, הראש נע כעל ציר, כמו רדאר על
בניין.  חיוכים נדלקים ונכבים, כוריאוגרפיה מורכבת עתירת חזרות
נעה לפי חוקים לא מוכרים, עיניים מחשבות חישבונים.  כללי משחק
מוכרים, ואני כתייר שומע ,מבין קצת ולא יכול לדבר.  

הדי ג'יי מרעים במיקרופון, נלחם עם המוזיקה שלו. עכשיו אם החתן
תרקוד עם בן המצווה, ועכשיו אב החתן ירקוד עם בתו. צוות
הטלוויזיה דוחק בסובבים למען הדורות הבאים.

השולחנות עגולים, כמעט נושקים זה לזה. אני והאקס אחד מול השני,
חברתו מתעלמת מגעילה אחת, כאילו שזו אשמתי שהיה נשוי לאהובתי.
אני נמנע מקשר עין, יושב מכונס, כתפי מכווצות, מנסה להמנע
מהזעה הקלושה העוברת כלחות מעור לעור.  הכעס מצטבר בתוכי כבתוך
יורה של מכשף.

צוות טלוויזיה עובר בין השולחנות, הרי איך אפשר שלא לתעד אותי
מחבק כסא ריק.
ליד הקיר תשע טלוויזיות בשלוש קומות, גדולות, סוני, רק הטוב
ביותר. אני מסתכל לעברן ומוצא את עצמי המעוצבן בתוכן. אני מפנה
מבטי ובודק, לאף אחד לא אכפת.הצוות עובר ואני מרגיש הקלה.

אני מנסה להתרווח בצפיפות, מניח את ידי על משענת הכסא הריק,
מנסה להראות נינוח ויודע שלא נראה משכנע. הראש ממשיך לסרוק מצד
לצד. מנסה לאתר את מיטב ומוצא אסונות פוטנציאליים.

רמזים נחושים לריחות גוף,  בשמים כבדים וטיגון מתפשטים בחלל
כאדוות בברכה, הלוך חזור, חוברים לזיעה בשמנוניות דביקה ומיד
מגיע גל חדש. כל פעם קצת שונה, לא נותן להתרגל.
חולון של מתחת לרחוב.

מיזוג האוויר לא עומד בעומס.  הלחות עולה.  כתמי זעה בבית
שחיי, אני מקווה שלא רואים ויודע שכן, הפסים מדגישים. מנגב את
פני במפית בד נוקשה מעמילן. מיטב עדיין איננה, עשן שחור יוצא
מאוזניי .  מחבק הכסא הריק ומתרכז במחשבה איך אכעס עליה
כשתחזור.

ריחות של אוכל מצטרפים לחגיגה, עוף בבושם, עגבניות כבושות בעשן
סיגריות, בורקס בקורט זיעה, אני יודע שאני אכזרי ומוצא בזה
נחמה.

המוזיקה מחליפה סגנונות ללא הרף ומבטיחה שאיש לא ימצא עצמו
בתוכה. מבואי כלה לאני מאמין, מבלוז לשירים חסידיים, ולקינוח
קצת חזנות. אני רוצה לבכות ומי אמר שגברים בוכים רק בלילה.

איש הרעש עובר למצב נייד עם מיקרופון אלחוטי ותיעוד
טלוויזיוני, עובר בין השולחנות מקבוצה לקבוצה, מנסה להרקיד
ומצליח.  כמעט כולם מצטרפים למשהו במרכז האולם, כסרדינים
אנכיים.
הטרוריסט מתקרב לשולחן ואני מתכרבל בתוכי, ועושה רעשים של
שטיח, נותן פקודות מחשבה ללא תועלת.  הוא מתקרב, הוא מחבק את
כתפיי חיבוק דביק, מבטו למסרטה ומנסה להקים אותי.
אני מתעקש ומשקלי בעדי. הזרקור בעיניי ואני עדיין נטוע בכסא.
הפכתי לאתגר, המיקרופון עובר ליד השנייה והוא מושך בידי
להקימני. הכעס באחת מוצא לו כתובת זמינה, הסעיף מאיים להשתחרר
ואני לוחש בלשון שסועה "אם לא תלך אעשה לך סלט מהשיניים" ,
מתכוון לכל מילה ונדהם מעצמי.
הוא מבין את הרמז, תולה בי עיניים נדהמות ועובר לקורבן המרוצה
הבא, עדיין מסתכל לעברי בפליאה.

האקס קלט הכל ומקים את חברתו לרקוד. אני מושפל ואני בקריזה.
דלת האולם עדיין פתוחה וקורצת, אבל לא, אני נואש שזה לא יהיה
כרטיס הביקור לעתיד,  ומה יגידו החותנים...

אוכל מתחיל לחדור לאולם, מגשים מתכתיים מחזירים את האור. טס
גדול, מלצר קטן, עניו חרוזים מפנה מקום מבלי להביט והופך בקבוק
זכוכית במרכז השולחן. הצבע מתפשט על המפה כדימום בצבע כתום.
מיץ פז, של פעם, מיוצר כנראה רק להיכלות השמחות. חיוך מכאני
והמלצר נעלם, השולחן מדמם לעברי.
מתבונן בסקפטיות במגש, מחפש תרופת הרגעה. הריח של הכרוב החמוץ
דוחה אותי ואני מפנה מבטי מהשולחן במהירות.  אני לבד בשולחן עם
הכסא הריק לצידי.  אני כבר לא מחפש , לא את מיטב ולא אסונות.

תנועה צמודת סלטים מתחילה באולם.  עיניי משוטטות בלי מטרה מבלי
להסתכל.

האקס חוזר לשולחן, זיעה על עורו. חברתו איננה, אולי רוקדת. הוא
מתיישב מולי, השולחן קטן, פרצופו בפרצופי באינטימיות כפויה.
הוא מחייך ואני מזיז את שרירי פני בתשובה.  כועס גם עליו, על
כולם, בעיקר עליה.  המכוער הזה היה איתה במיטה, ישב איתה לתוך
הלילה, הביא לה פרחים ועוד יש לו החוצפה להיות נינוח במסיבה לא
שלו.
הוא רוכן כלפי ואומר משהו, אני בתרבותיות שואג "לא שומע". הוא
קם ומתיישב לידי בכסא של מיטב.  למרות החום אני  מצטמרר ונרתע
מהקרבה.
"בוא איתי" הוא אומר, "לאן" אני שואל, עוינות כמעט על פני השטח
. "לא חשוב, החוצה".
אני לא רוצה להכיר אותו, אבל ההחוצה עם תרוץ מתאים לי, מאד.

הדרך בכוון ההפוך לא פחות צפופה, אבל הרבה יותר קצרה.  כתפיים
נוגעות בי, שדיים נוגחים בי.
זיעה עוברת מעור לעור ומדרבנת אותי להמשיך. עכשיו כשהתחלתי אי
אפשר לעצור בעדי, בהליכה דורסנית אני מפלס את דרכי החוצה.

כבר אין שורת מקבלי פנים,  הבר סגור, צוות הטלוויזיה מתעד פיות
עסוקים.
אני עובר את מפתן הדלת והרעש יורד באחת, השפריץ מקבל את פני
ויש אור יום בקצה המנהרה.

הרחוב שטוף, יומיומי ונטול יומרות.  תחושת דממה מבורכת של רחוב
סואן, הירקן קושר שקית, תור בדואר וליד המכולת נפלה שקית חלב.
בחפזוני השארתי את האקס מאחור ואני מחכה לו בקוצר רוח,  אין
מחשבות רק הקלה.
"לאוטו" הוא אומר ופותח אוטו ישן.  אני נכנס ויושב .

מבלי לדבר, מבלי לחפש חברים משותפים ואולי אנחנו בכלל קרובי
משפחה, הוא רוכן לעברי ופותח את תא הכפפות,  שולף שתי סיגריות
מגולגלות בקפידה ומגיש לי אחת עם מצית.

ברגע של קרבה ומבלי להסתכל לכוונו אני מדליק את הסיגריה ולוקח
שאיפה עמוקה.
אנחנו מעשנים בדממה, הטבק מסחרר את ראשי והכימיה מייבשת את פי.
הוא לא שואל, אני לא עונה וכך אנחנו יושבים ושותקים ביחד,
בהבנה.

אני מחשל עצמי לאחר כך. קודם לא ידעתי למה לצפות, עכשיו אני
יודע ולא רוצה.
הדלת המסורגת ניבטת אלי מהשמשה הקדמית.
אני מהנהן בתודה לאקס, הוא מהנהן בחזרה.

מיטב לא מחפשת אותי, אני לא אותה.
מונית עוברת ברחוב ואני מרים ידי אליה.

                                                           
                      שחר     יוני 2006