בחצות בדיוק פתח הקפיטן את בקבוק הרום האחרון שנשאר על הספינה.
המלחים הנאמנים שלו ישבו בחצי גורן במרכז הסיפון העליון על
ארגזים הפוכים שהכילו פעם הרבה אוכל. הם ישבו שם בדממה והחלו
את הסעודה האחרונה. כבר לא היה טעם לסבול יותר, להתענות בחום
ובצמא ולחלק את מנות האוכל האחרונות שוב ושוב. כולם ידעו
שכפירטים גאים הם צריכים לסיים בכבוד את הסיפור הזה. לאכול
היום ולמות מחר. אמנם לפני חודשים רבים הם יצאו עם ספינה עמוסה
כל טוב אבל כיוון שהם לא מצאו יבשה שבימים הרבים שהם שטו לאורך
ולרוחב של הים הלא נודע בלב הכתם הלבן שבקצה המפה, הם הבינו
שדינם נגזר. הם לא הצליחו לחדש את מלאי האוכל, הם לא מצאו
במרחב הכחול שלפניהם לא אי בתולי ולא ספינה אחרת שניתן לפשוט
עליה. עכשיו כבר היה ברור לכולם שהמשחק נגמר. הם יפגשו שוב על
המזח בגלגול החיים הבא.
כעת, באשמורת אחרונה, שותקים, מכונסים בעצמם ועצובים, הם ישבו
בדממה וחיכו שהקפיטן הנערץ שלהם יספר להם סוף סוף למה בדיוק
הוא לקח אותם להרפתקה המטורפת הזאת.

"למלכיאור, הקוסם הגדול, נולדה בת ושמה אורפליה"   התחיל
הקפיטן את הסיפור, בקול שליו ועמוק. "זה קרה לפני דורות רבים  
בזמנים שהכול היה צלול יותר, כשלכולם היה ברור מי הוא מי ומה
צריך לקרות. המכשפות הרעות לא ידעו איך לאכול את זה.
"זה הסוף שלנו" אמרה שוב ושוב פחמת האופל, מלכת המכשפות, "יש
הרי סדר בעולם, הקוסמים יודעים שתפקידם להביא את האור, לחזק את
הטוב ולדאוג ליצירה, בעוד שלנו, למכשפות נועד תפקיד ההרס,
זריעת הבלבול וההחרבה של הקיים כדי לספק את חומרי הגלם ולפנות
מקום עבור היצירה הבאה. אנחנו יודעות שכדי שהעולם יתקיים תמיד
יהיה יתרון קל של הטוב, עודף זעיר של יציבות שיאפשר לסדר
להתיישב באופן זמני בלבד.
אלוהים ברא כך את העולם, הוסיפה פחמת האופל, לקוסמים תמיד
נולדים בנים, המכשפות תמיד יהיו בנות וככה הטוב והרע גרים
בעולם יחד וכל אחד דואג לתפקיד שלו.
ועכשיו, קוננה המכשפה, קוסמי האור הצליחו להביא בת לעולם ובנו
לא יהיה צורך יותר. היא תגדל, תיקח לה לבן זוג את אחד מקוסמי
האור הצעירים ויחד הם יקימו משפחה שרק טוב ואהבה ישרו ביניהם.
לאט לאט הם יגדלו ויתחזקו, יקימו את שבטי האור ולנו לכוחות
החושך והכישוף לא יוותר שום מקום.

"אז מה עשו המכשפות?" שאל בסקרנות פירט צעיר.
הן החליט להטיל קללה באורפליה היפה. הם החליטו לפגוע בבת
הזוהרת של הקוסם כדי שחס ושלום לא תגיע לפרקה. פחמת האופל שלחה
את המרושעות שבבנותיה כדי ללכת ולרקוח את הכישופים הנוראים
ביותר ולהשליכם על הבת המוארת של הקוסם אבל הצפרדעים, הרמשים
חסרי הרגלים והזוחלים העיוורים בעלי הצורה המעוותת שחזרו לארץ
המכשפות גרמו לפחמת האופל להבין שלבת הקוסם יש כוח משלה.
אורפליה, כמו מראת בדולח מושלמת, פשוט הייתה מחזירה כל קללה
למכשפה שקיללה אותה. כך שבמקום שאורפליה תהפוך למקק עוד מכשפה
מוכשרת הייתה נעלמת והופכת לג'וק.
פחמת האופל לא ידעה את נפשה מרוב צער אחרי שאיבדה את הטובות
שבמכשפות. לראשונה בחייה היא פשוט ישבה שם באופל תקועה בלי
לדעת מה לעשות.
בבוקר שחור אחד, באה אליה סמירה מכשפה צעירה, נבונה ומכוערת
ובקשה רשות ללכת לקלל את בת הקוסם. "ובמה תקללי אותה?" שאלו
חברותיה המכשפות. "זה סוד" סמירה אמרה להן. היא ראתה את מנוד
הראש המיואש של פחמת האופל והלכה לארץ האור בברכתן השקטה של כל
המכשפות.

"כל אשר יראיך - יתאהב בך?" זו קללה זו - את זה היא בטח איחלה
לעצמה, אמרו בכעס כל המכשפות. בשביל זה המנוולת הזו הלכה
לאורפליה. היא פשוט רצתה שזה יחזור אליה ושמישהו סוף סוף ישים
לב אליה. "תראו, תראו, את כל המחזרים שכבר רצים אחריה" אמרה
מכשפה אחרת בקנאה מהולה בבוז.
פחמת האופל לא היססה לרגע. היא צוותה על כמה מבנותיה המכשפות
לפתות את סמירה לעבר מערה גדולה בהר השחור. מייד כשהיא נכנסה
לבטן האדמה עם עדת מחזריה הנלהבים גלגלו שאר המכשפות סלעים
עצומים, כיסו באדמה ואטמו בלבה רותחת את פתח המערה. את הקולות
שעולים מאז מתוך האדמה השחורה שמעו בוודאי חלק מכם, אלו
שהפליגו איתי להר האפל לפני הרבה שנים.

הקפיטן מזג לעצמו עוד כוס גדולה של רום והעביר את הבקבוק בין
המלחים.

"נחזור לאורפליה - לקח שנים רבות למלכיאור, מלך קוסמי האור,
להבין שמשהו אינו כשורה עם בתו היפה. כל פעם שהוא סידר לה
שידוך או אפילו כשהיא הכירה בעצמה מישהו מהקוסמים הרבים שחיזרו
אחריה. תמיד משהו השתבש קצת לפני החתונה.
למעשה, הסיפור די חזר על עצמו בווריאציה כזו או אחרת. היא
הכירה מישהו, התאהבה, הביאה אותו להורים, הבטיחה להישבע לו
אמונים, ולפעמים הם אפילו עברו לגור ביחד.
אבל כמה ימים לפני החתונה היא הייתה יורדת לעיר לסידורים
אחרונים. נסיך הורס היה רואה אותה במקרה יושבת לכוס קפה עם
חברות טובות. הוא היה מתאהב בה קשות, לא מוכן להרפות, רץ אחריה
ומבטיח הבטחות. היא הייתה מסרבת, הוא היה מתעקש. היא הייתה
עוצרת, מתבוננת, מתפתה קצת לפעמים, מבררת, חוככת בדעתה, מהססת,
לא בטוחה במאה אחוז. הארוס שלה היה מרגיש מרוחק, לא בטוח, אולי
אפילו קצת דחוי. הם היו מתווכחים, רבים, מוציאים הכול אחד על
השני. היא הרגישה מבולבלת, מפוחדת אבל בעיקר מאוכזבת. לבסוף על
כוס קפה הפוך הם היו בצער רב ובשיברון לב מבטלים את החתונה.
"כל אשר יראך - יתאהב בך" הרהר המלך שוב ושוב, עד שלאט לאט הוא
החל להבין את המשמעות של הקללה.
"זה פשוט בלתי אפשרי לבחור באהבה אחת כאשר יש כל כך הרבה
אפשרויות." הוא אמר בצער ליועצים שלו.
"זה נראה כאילו שככל שיש יותר יכולת לבנות קשר ככה יש יותר
דרישות מבין הזוג הפוטנציאלי" אמר הסוציולוג שבין הקוסמים.
"ככול שאוהבים אותה יותר ככה היא דורשת יותר אהבה ממי שהיא
תתרצה ותסכים להתחבר אליו" הוסיף אחד מהקוסמים שאורפליה שברה
את ליבו באחד הסיבובים.
"בעצם, היא כל הזמן עסוקה בלסנן, בלהגיד 'לא' פעם ועוד פעם.
בגלל זה פשוט קשה מאוד לחיות איתה" תירץ את העניין עוד אחד
מנפגעי הנסיכה.
שר הכלכלה ישב בשקט לצידו של מלכיאור. "זה אכן מסתדר יפה עם
התיאוריות שלנו" הוא אמר בקול סמכותי. "ככל שיש יותר ביקוש לבת
שלך היא יכולה באופן תיאורטי להעלות את המחיר. כשהביקוש הוא
בלתי נלאה גם המחיר שלה מטפס למעלה והופך לאין סופי. כנראה שלא
קיים בעולם שום קוסם אור שיכול לעמוד במחיר הזה."
המלך הרגיש נבוך - הוא ידע שעמוק בלב, הבת שלו רוצה נפש אחת
תאומה. הוא הבין כמה היא רוצה, בדיוק כמו כל אחת אחרת להתמזג
בפשטות לתוך מי שיכול לאפשר לה צמיחה והמשכיות.

הקפיטן נשם נשימה עמוקה, הסתכל אל השמיים זרועי הכוכבים,
ובעיניים לחות מדמעה התבונן על המלחים שלו. "נו כבר, תמשיך, מה
קרה לעזאזל בסוף" נשמעה צעקה של  מלח חצי שיכור מירכתי
הסיפון.

"אחרי לילות רבים של נדודי שינה" המשיך הקפיטן, "הלך המלך אל
חברו הנאמן, מי שהיה איש סודו בימים שבהם המלך היה ספן בצי
הכוכבים. מלכיאור התבונן בצער בחברו שהיה פעם המפקד הנערץ של
ספינת הדגל המהירה עד שחלה והתעוור. אחרי שיחה ארוכה לקח אותו
המלך אל ספינתו החדשה ביותר וביקש ממנו להמתין לו על הסיפון.
כשחזר המלך אחרי מספר שעות הוא התיישב לצד ידידו והסביר לו את
משימתו האחרונה:
"קשרתי את ההגה של הספינה הזו בחבל קסמים" הוא הסביר לקפיטן
העיוור. "ההגה נעול במקומו ופונה לכיוון מערב, לא תוכל לשחרר
אותו ולא תוכל לשנות את הכיוון אפילו בשבריר המעלה. כאשר אשחרר
את הספינה מהרציף היא תפליג היישר מערבה ותצא אל מחוץ לנמל,
הספינה תחצה את הים במהירות ששום כלי שייט אחר לא יוכל להשיגה,
היא תחלוף ביעף מתחת לצוקי האבדון, תחצה בדיוק את המצרים
המערביים ותמשיך להפליג מערבה למקום שאיש לא היה שם לפנינו,
הישר אל מרכז הכתם הלבן שבקצה המפה." מלכיאור עצר לרגע,
והתבונן בפנים הנדהמות של ידידו. "אל תדאג," הוא חייך אליו,
"איני שולח אותך לאבדון. את החבלים המחזיקים בהגה משחתי בזפת
שחורה, בתוך הזפת הוטמנו אלפי ביצים של זחלי הארונבבה. הביצים
יבקעו אחרי שמונים יום והזחלים יכרסמו את דרכם החוצה ויהפכו את
החבלים לקרעי קורים דקים. כשישתחררו ההגאים לא תוותר לך אספקה
רבה. לא יוותרו לך ימים רבים לפני שזחלי הארונבבה יהפכו את
ספינתך לאבק. הרוח תישוב כנגדך ולא תוכל לחזור אל הארץ הנושבת.
בבוקר ההוא תצא אל החרטום, תיתן לריח הדקיק שהנחה אותך תמיד
לעבר היבשה הקרובה לעלות באפיך, תקשיב לקולות השחפים ותוביל
ביד בטוחה את הספינה אל עבר אי קסום וטרופי שבו יהיה ביתך עד
לסוף ימיך."

המלך מלכיאור עזב בבכי את חברו הספן העיוור. הוא חזר בצעד נמרץ
לעיר והזמין את אורפליה ואת המחזר התורן שלה לעלות על ספינתו
החדשה לארוחת ערב רומנטית.
אחרי שהוא מזג להם את כוס היין החמישית הוא התנצל לרגע, ירד
במהירות מהספינה וביתר באבחת חרב אחת את הכבלים שקשרו אותה
לרציף.

"ומאז יש אי אחד, בקצה מערב, שבו גרים רק קוסמים ואנשי טוב?"
שאל מלח צעיר, היחיד שנשאר פיקח כיוון שכנראה לא קיבל מספיק
מבקבוק הרום הממסטל. "האם זה האי - המקום הטוב הזה שאנחנו
מחפשים פה באמצע שום מקום כבר כל כך הרבה ימים?"

"כן - אני מאמין שיש אי כזה" ענה הקפיטן בעיניים נוצצות. "אני
מאמין שאורפליה ובן זוגה מצאו אותו ומאז הם חיו באושר והולידו
משפחת קוסמים מאושרת שמטפחת רק את הטוב. הם מן הסתם היחידים
שהצליחו לברוא ממלכה שבה האושר הוא השליט היחיד. זהו בדיוק
המקום שאחרי שנים רבות של הרפתקאות רציתי להוביל אותנו אליו "

האשמורת השלישית חלפה לה כשגמר הקפיטן את סיפורו. בקבוק הרום
הריק וכלי האוכל המלוכלכים נזרקו אל מעבר לדופן. המלחים הביטו
באדישות בבוקר האחרון בחייהם. הערפילים שעטפו אותם החלו להתפזר
כשעלתה השמש החמה מים המזרח. שום רחש לא נשמע מהים.

"Land Ahoi" נשמעה צעקה בודדת מהצופה התורן שישב בראש התורן
הראשי.