"היה היו פעם שלושה ילדים.. יוסי- קמפוסי- ו@@ הקטנה..
ככה התחיל הסיפור שלי ושל סבא..
היו עוד סיפורים..
סיפור הציפור במדבר, פוק הארנב והבלונים הצבעוניים, סיפורו של
עוזיאל והאריה..
את הסיפורים האלו..שמעתי אינספור פעמים..
ולמרות, שאת חלקם ידעתי כבר אני לספר עד לפרטים הקטנים ביותר,
על הגרסה המיוחדת והמרתקת של סבא, פשוט לא הייתי מוכנה
לוותר..
עברה כבר שנה... ופשוט לא הפסיקו להכות אותי הזיכרונות מסבא..
האיש שלקח אותי ללקט צנוברים ברחובות חיפה,
שישב וכתב וניגן איתי שירים באורגן הקטן בכל פסח...
שבכל ביקור היה מראה לי את הפרחים החדשים שגידל, והפירות
והירקות החדשים שצמחו באדנית,
שלקח אותי מוקדם מוקדם בבוקר לראות את פריחתו של פרח ה"בוקר
טוב" לפניי שיחזור לישון..
סבא, שלימד אותי שפלפל, הוא לא רק ירק - הוא יכול לשמש גם ככוס
שתייה..
שרק בשבילו אני נלחמת בכל שיעור היסטוריה על כבודו של האצ"ל
מול המורים שתומכים תמיד רק ב"הגנה"...
סבא שתמיד תמיד ירד איתי לגן שעשועים לשחק קלאס, לנדנד אותי
גבוה גבוה, ולעזור לי לא ליפול מהחבית המסתובבת..
סבא, שאת הלוח כפל שהוא הכין לי כשהייתי בכתה א', עם הסרגל
והעטים הצבעוניים, והזיכרון של הריכוז בכל קו ומספר שסרטט על
הדף, הלוח הזה שמור אצלי עד היום..
סבא, שברח לי מכאן..מוקדם מדיי... בלי ללוות אותי בעוד כל כך
הרבה אירועים, בלי לראות אותי עם רישיון, ובסיום הלימודים,
בגיוס לצבא, בחתונה שלי..
שלא הספיק לספר לי בפעם האחרונה..את הסיפור על עוזיאל והאריה,
בדיוק כששמתי לב שאת הסיום של הסיפור הזה, אני לא לגמרי
זוכרת..
שלא הספיק לתת לנכדה הגדולה שלו הזדמנות אחרונה לראות אותו...
ולהיפרד...
אז סבא, גם אחרי שעברה שנה... אין לי מילים לתאר עד כמה אני
עדיין אוהבת אותך, ועד כמה אתה חסר לי כאן, ולכולנו... הלוואי
ואלוהים דואג לך... כמו שאתה דאגת לכולנו...
ואני אתנצל... שוב... כמו שאני מתנצלת בפניך כל יום... ואני
יודעת שזה ירדוף אותי לנצח... שלא הייתי לידך כל כך הרבה זמן
בשנה האחרונה לחייך... שהעסיקו אותי דברים כל כך שוליים ביחס
אליך... שאני לעולם לא אסלח לעצמי על הבחירות שלי... ושלא
הייתה לי הזדמנות להיפרד ממך בצורה ראויה... אני לעולם לא אסלח
לעצמי על זה... ואני אוהבת ואהבתי אותך יותר מאת החיים עצמם!
תדע את זה! אתה לא מבין כמה הייתי משנה בשנה האחרונה שלך אם רק
יכולתי...
אוהבת אותך לנצח... הנכדה הבכורה שלך..." |