כשהטלפון צלצל
כשקיבלתי את הטלפון זה די הפתיע אותי, הייתי משוכנע שאלי זה לא
יגיע . זה לא שלא הייתה הכנה לפני, הייתה גם הייתה :"תתכונן
יכול להיות שנתקשר שוב!" אבל מי באמת לוקח את זה ברצינות? הרי
טלפונים כאלה יש רק בסרטים, מקסימום אצל השכנים , אבל אצלי ?!
בחיים לא! לפחות ככה חשבתי, עובדה, כולם קיבלו את הטלפון לפני
, טל היה ראשון, מיד אחריו קוסטה וחיים, אפילו בני דודים שלי
קיבלו את הצלצול לפני. כל כך קרוב אבל כל כך רחוק. אני ? חשבתי
לעצמי,  אני לא אקבל את הטלפון, לא חבל על השיחה?! חוץ מזה אם
כולם כבר קיבלו למה שאני אקבל עכשיו ? פתאום ? אין סיכוי ! אני
לא אקבל !!
ואז זה קרה : ערב קיצי אחד  הלכתי  עם אמא לקניון , חיפשנו
שעון חדש כי יש עכשיו יופי של מבצע: החזר ישן קבל את החדש
בחמישים אחוז הנחה. שווה לא? ופתאום הוא מצלצל, מספר חסוי
מופיע על המסך, חצי חיוך עולה על פני, אולי כי כבר ידעתי. מהצד
השני מדברת איתי מזכירה :"שלום " ,היא אומרת ושקט משתרר כאילו
הכל קפא במקום , כלום לא קורה . "שלום ",  אני עונה בהססנות
ואז בלי הודעה מוקדמת היא מתעוררת לחיים, כאילו השלום שלי הפיח
בה רוח חדשה. היא יורה לעברי מידע :"אם אתה יהונתן הקש אחת ",
"אחת!" אני מקיש באצבע רועדת ואז אני שומע את צמד המילים שלעד
ייחקקו בזיכרוני :"גיוס חירום ", "גיוס חירום". למשמע המילים
האלו אני מרים מבט לאימי , היא מחזירה אלי חצי מבט והיא כבר
יודעת, איך לא תדע והיא מרגישה כל דבר שעובר עלי מהיום שהביאה
אותי לעולם , היא מרגישה ואני שנייה אחריה. ככה זה היה וכנראה
שככה זה יהיה. הדמעות העולות בעיניה רק מאשרות את מחשבותיה.כן,
גם הבן שלה הולך אל הקרב, השעון שהחזיקה בידה כבר מזמן הונח על
הדלפק, ניגשתי אליה אמרתי לה אמא אל תבכי , יהיה בסדר, אין לך
שום סיבה לדאגה , היא שולחת אלי חיוך ומוחה עוד דמעה. התחלנו
לפסוע לעבר היציאה והשעון ? כניראה שאיפשהו לאורך הדרך הזמן
עמד מלכת.