אני כותבת פשוט.
בהווה שלי המילוליות איבדה מכוחה
אני עכשיו אשת מעשים.
בעבר המילים נהגו להתפזר לי
חילקתי וחילקתי עד שנעשה מעייף להיזכר אילו מילים השארתי היכן
לפעמים רציתי לרדוף אחריהן
לדרוש אותן חזרה
להריץ אותי אחורה...
זאת תקופה אסופה.
אני מחביאה לך אותיות בשילובי ידיים
במרווחים שבין הנשימות
בחיוכים של בוקר
בקימורים
תמצא אותן, תשמור
הן שלך.
אתה מחביא מחשבות בהפסקות הארוכות בין המילים שלך
אני לא לוקחת בכוח
יש
לי
זמן.
אני עושה מקום לשדים שלך, שלי
נלטף אותם והם ילכו
או ינוחו לפחות
יניחו לפחות
ישובו אל מתחת למיטות
וישקטו
אנחנו לומדים לחיות איתם בהרמוניה
כבר לא חובטים בהם בכל המטאטאים
אני כותבת פשוט
שוזרת לי זר אסתטי מכל הפרא המחשבתי הזה
פורמת לי את הסבכים
שיהיה קל יותר להתבונן
למילים הכתובות שלך אני מגיעה בעיניים קשורות
תמיד מרגיש כאילו שפכת את כל תכולת הארון לתבנית והכנסת לתנור
(ובכל זאת עוגות האמת הללו טעימות לי
אני רוצה עוד עוד.)
המרחק החדש הזה שותל בי כיסופים
כל חצייה היא השקיה.
אנחנו נובטים. |