מוזר איך אנשים חושבים שלא רואים אותם איך ברגע אחד. בשניה אחת
הם הופכים להיות דני דין. רואים ואינם נראים. כך היה גם הפעם,
או מה שמוזר עוד יותר שהייתי שם ליד, הוא היה יכול להרגיש את
הנשימות שלי ובכל זאת זה לא עניין אותו. העיף מבט ימינה, מבט
שמאלה, וחטף אותו. בלי איומים, ללא כל הכנה מוקדמת, פשוט הרים
שתי ידיים וקטף אותו, כאילו היה שק תפוחי אדמה. לא רק שהצד
השני לא התנגד, הוא כלל לא הגיב. פשוט לקח והסתלק.
עקבתי  אחריו, הרחק מאחור כאילו אני סוכן סמוי, או לפחות איזה
בלש בסרט גרוע. כל כמה צעדים הוא זרק מבט לאחור, לוודא שלא
עוקבים אחריו. כנראה שכבלש אני ממש טוב, כי הוא לא שם לב אלי.
אחרי כמה רחובות הוא נכנס לחצר אחורית של בנין רב קומות ואני,
דבק במשימתי, הולך אחריו ומסתתר. נעמדתי מאחורי עמוד. פתאום
אני הפכתי להיות דני-דין, רואה אך אינו נראה, לפחות כך הרגשתי.
מה שבטוח, שהוא לא שם לב לקיומי.
הסתכלתי עליו, הצצתי מבעד לעמוד, סקרן ושומר את מראות עיני
לעצמי, לא עלה בדעתי להתקשר למשטרה, רק מסתכל ובוחן. פתאום
נגלו לנגד עיני מראות זוועתיים, האיש הרים את ידיו וניפץ אותו
לחצי, הניף יד ו - פק !, זהו נגמר הסיפור. ראיתי את פניו בחטף,
לא היה שם שום מבע, לא כעס, לא שמחה, פשוט כלום! חיפשתי משהו,
רגש כלשהו, שמחה, כעס, כאב, הדבר היחידי שאולי ראיתי היה
סיפוק, אבל גם זה מוטל בספק. העבודה כמו שאמרתי, היתה נקייה:
חטיפה, לקיחה למקום צדדי, פק ! וזהו ! אפילו סימנים לא הושארו
במקום, שום דבר ! כשסיים את זממו עבר על פני בלי לשים לב,
נשמתי נעתקה לרגע כשעבר לידי, פחדתי שיראה אותי, אך למזלי
כנראה שבאמת הייתי דני דין, רואה ואינו נראה.
חזרתי לביתי כאילו כלום לא קרה, בלי להודיע לאף אחד, שומר דבר
נוראי עמוק בלב. אחרי שבוע הסתובבתי בדיזינגוף. כאשר עברתי ליד
חנות טלוויזיות ראיתי אותו מופיע באחת מהן. את התמונה לוותה
כתובית: "נתפס גנב הפיסטוקים !"
איזה עבודה ! פק ונגמר ! בלי עקבות, בלי מצפון! פשוט פק !