הגרון שלו כבר צרב מלצרוח. הוא היה כבר צרוד. הוא יכל רק ללחוש
לה בשקט באוזן, שהיא לא צריכה "אותו". הוא היה מלטף את כתפיה
הגרומות והחלקות בעדינות, נרעש מהמגע הרך, והיה ממשיך לקרוא
לתת המודע שלה.  הוא היה משכיב אותה לישון, מכסה אותה בסמיכת
פוך אוורירית, והיה רואה בה כוכב שנעטף בעננים בלילות החורף.
אבל היא לא הגיבה.
העיניים שלה היו ריקות ופעורות, ושפתיה מקווצות לסדק קל. היא
לא הייתה שם, היא הייתה במקום אחר לגמרי...
והוא המשיך לקרוא לה, מבקש ממנה לחזור, למה שהיא הייתה לפני
שהיא פגשה 'אותו', לפני שהוא הפך את חייה לסופה גועשת של רגשות
המהולים בתמימות שבורה.
באותו הרגע בו היא נקלעה לסופה, המכ"ם שלה נשבר והיא כבר לא
יכלה לנווט את דרכה. היא צפה כעלה כמוש ומת על המים החלקים
שנרגעו לאחר הסערה. היא צפה ללא שום מטרה, פשוט קיימת, שותה
ואוכלת מתוך הרגל, כמו זומבי.
אך לאכול ולשתות מתוך הרגל זה לא מספיק, צריך גם לחיות. אם
היא עוד זכרה בהתחלה כיצד לחיות- אז היא שכחה. השרירים בלחייה
התנוונו וכאב לה לחייך. עיניה התרגלו לחשכה המתמדת וכבר לא
שיקפו את אור השמש בעיניה הבהירות. עיניה נראו כמערות רדופות
שלא מוצאות מנוחה, שמחפשות משהו שיציל אותן מבלי לדעת באמת
ממה.
אף- אחד לא ראה מה קורה איתה, ולאף אחד לא באמת היה אכפת מדוע
ספינתה לא חזרה לנמל מבטחים.
אוניות וספינות כמו שלה נטרפות במצולות הים הכחול מידי יום.
בהתחלה אותן הספינות לא היו חוזרות והיו כשלדים מתים ומרקיבים
על חוף נידח, אך תמיד, לבסוף מתוך אותו שלד הספינה הייתה ניבנת
סירה קטנה ומבטיחה שהחזירה את רב חובלה חזרה לביתו, לשגרתו.
אך לא היא. היא הייתה שונה.
היא, בניגוד לשאר, מעולם לא הצליחה להשיג את החומר האטים שיכל
היה לעטוף את לב ספינתה מפני שדי הסערות ולשמר אותו שלם. הסערה
תקפה אותה ולא הייתה לה שום הגנה. היא הייתה חסרת סיכוי.
היא הייתה הספינה הצדדית וחסרת המשמעות שהייתה שם תמיד בשביל
עבודות קטנות ושחורות. היא מעולם לא הרגישה מספיק גדולה ועמידה
כדי אפילו להזדקק לאותו החומר, שקראו לו בשלל שמות מ"בטחון"
ועד ל"גאווה". הרי מי היא, רק ספינה בינונית חסרת ייחוד!
אבל היא הייתה שונה.
אפילו הספינות הפחותות ממנה השיגו את החומר, אך רק לא היא. לא
היה בה את האומץ או החציפות לעמוד על שלה, במיוחד אם מדובר
בספינה כה פשוטה.
פחדנית.
הוא קילל את תמימותה וניסה שוב לגרום לה לחייך. היא לא חייכה,
כרגיל. עיניה חסרות התוכן ניבטו אליו בצורה משונה, בתחינה
מסוימת שחוץ ממנו אף אחד לא היה מבחין בה.
לפתע הוא הבין שהיא ניסתה להגיד משהו, אחרי כל-כך הרבה זמן!  
הוא הביט וחיפש את מה שקיווה, אולי חיים...
הבעת פניה הייתה משונה, כמעט אימהית למרות תווי פנייה החדים
והקפואים. ואז הוא הבין- רחמים והודיה. זה מה שהיא רצתה להגיד,
'תודה ולא תודה'.
היא ריחמה עליו, על מאמציו, על עקשנותו, על רצונו לעזור
ולהצילה. פשוט ריחמה. משהו בתוכו נשבר. הוא אפילו חשב ששמע
איזשהו צליל של פקיעה.
הוא הרגיש איך רגשותיו הכואבים נתקעים באמצע גרונו בגוש סבוך
של אי הבנה ועלבון מכאיב.
הוא כמעט נחנק. הוא ניסה לבדוק שנית, האם אולי טעה
במסקנותיו...
לא. היא המשיכה להביט אליו באותה הצורה. היא פשוט אמרה לו
שחבל. חבל על הכל- על המאמץ, הניסיון, הרצון, התקווה...הכל.
מה שקרה לא יתוקן, ואף אחד לא יצליח להשיג בשבילה את אותו
החומר האטים.
חומר מסוג זה משיגים לבד, לאחר מאמצים ועבודה רבה, ואין אדם
שיוכל לתת את החומר כשי.
על כל דבר משלמים בחיים הללו.
לא משנה עד כמה שהוא אוהב אותה או כמה היא חשובה לו- כל זה לא
חשוב. כבר לא.
הוא יצא מחדר האשליות והתקוות בריצה, עם דמעות בעיניים.
הוא חשב שיבכה, אך רק דמעה אחת נשרה מזווית עינו.
הוא חשב שייפול, אך הוא עמד איתן כאורן על רגליו. אולי בגלל
שנכנס בטעות אל חדר ההיגיון.
הכל נראה פתאום ריאלי, נכון וכואב.  היא פשוט חלשה.
אנשים כמוה צריכים להישאר על היבשה, סגורים במנעול ובריח בבית
ממוגן, מבלי לצאת.
היא פשוט לא הייתה מסוג האנשים החזקים שיכלו לתת לתקוות שלהם
למות ולהיוולד מחדש.
היא הייתה חלשה, והיא ידעה זאת.
לא סתם היא רמזה לו בעיניה לוותר, היא הכירה את עצמה יותר מאשר
הוא, למרות שגדל איתה כל חייו.
הוא נאנח בכאב, וקבע החלטה עבורם. הוא יישאר איתה עד הסוף,
וכשיבוא הסוף ילך.
הוא לא ינסה לגרום לה לחייך מפאת שפניה כבר כוסו בשכבת כפור
מקפיאה ששיתקה אותן, אותן הפנים שפעם האירו כמדורות עליזות.
הוא פשוט יהיה שם, איתה, עד התום.
הוא חזר במהירות דרך קיצור-הדרך מהיכל המטרות אל חדר האשליות
והתקוות, היכן שהשאיר אותה. הוא פתח את דלת הפלדה הגדולה
באטיות. נשמתו הפכה לקרח והוא חש סחרחורת כאשר נעמד בפתח החדר
הקר; היא שכבה מכורבלת בתוך עצמה, שערה הכהה משתפל כווילון משי
מרהיב ועיניה בוהות בנר ששעוותו החמה הכתימה את כל השידה הקטנה
שהייתה מולה. להבת הנר ריצדה והטילה צללים כהים על פנייה שנראו
כמעט מפוסלות.
הדבר שהרעיש אותו יותר מכל היו עיניה שנראו שלוות לחלוטין, אך
האישונים היו מקועקעים לגלגל העין ולא התרחבו והצטמצמו לאור.
תקוותו מתה בחדר התקוות.
היא הייתה חלשה והוא ידע זאת, אך הוא אהב אותה בכל זאת ולמרות
הכל.
הוא קבר אותה באולם הזיכרונות, אך זכר אותה תמיד, כי חיוכה
העתיק היה חרוט על ליבו הפצוע.
הוא המשיך בדרכו, בנה ספינות, הרס אותן ושוב בנה. הוא עשה את
כל מה שהיא לא הספיקה לעשות בחייה. הוא התקיים וחיי בשמה, כי
כשעבר אז בחדר המטרות, היא הייתה מטרתו. היא עדיין מטרתו.
גם אם מטרתו ותקוותו מתו יחד איתה, הוא חיי בשבילן. כל בוקר
הוא התפלל לשמה ולזיכרונה והקדיש את עצמו לחיים ולזיכרה. חבל
שהיא מתה בשביל אותם הדברים, מטרות ותקוות שווא, שיכלו
להתממש אילו הייתה בה התעוזה להמשיך ולשוט חזיתית נגד כיוון
הרוח המשתנה.

                                           

סיפור מאוווד ישן שלי שמצאתי לנכון להוציא מממלכת ה"וורד".
תהנו=]