רצתי אחוזת אמוק במסדרון הארוך. במבט ראשון הוא נראה ישר וחסר
פיתולים אך הסחרחורת שתקפה את ראשי הייתה עדות למשהו אחר,
כנראה לעובדה שלמרות המחסור בפניות נאלצתי לסוב פעמים רבות-
בכל אימת שאחת הדלתות קרצה לי בחיוך שפיתה אותי לבדוק אם היא
תועיל בטובה לגלות לי את סודה. עד כה כולן חתומות, מסתירות
מפני חדר ריק ומאובק או אולם פאר.
חוסר הידיעה והסקרנות ניקרו בראשי שעות רבות, נשימותי הפכו
כבדות והרגליים שלי ידעו ימים יפים יותר בהם כל שהיה עליהן
לעשות הוא לקום מכסא הנוח מואר באור השמש כדי להביא משקה צונן
מעוטר בפלח לימון. היו ימים, וכעת הם נראים רחוקים, רחוקים
מדי.
עוד ידית מסתובבת ועוד אחת לאחריה, כמעט כולן נעולות אך
הבודדות שכן נפתחו הדהימו אותי והטילו עלי אימה, לא היה בי את
האומץ הדרוש כדי לפסוע לתוכן. איש לא ידע מה מחכה מאחוריהן ואף
אחד ידע מה מחכה בקצה- דלת שנשתל בפתחה גן פורח הייתה יכולה
להסתיר מאחוריו את תחתיות השאול וחדר שהיה נראה מפחיד מכדי
לפסוע לתוכו יכול היה להוביל אותך אל חוף הים.
הבעיה הייתה כמובן שלהמשיך לרוץ במסדרון המונוטוני הזה לא היה
טוב בהרבה, וכל מחשבה על דלת פתוחה שנזנחה נקרה במוחך והותירה
בלילה לא נעימה של החמצה, סקרנות, בטחון- על שלא פסעת כך סתם
אל הלא נודע ובעיקר בלבול. תערובת רגשות במינון מדוייק שיכלה
להשאיר אותך ער בלילות, טרוף מחשבות "מה היה קורה אילו", ללא
ספק המחשבות מהסוג הגרוע ביותר.
אך מה כבר תוכל לעשות? הפחד גדול, וגם אם אזרת מספיק אומץ כדי
לקפוץ למים אתה עשוי לגלות באמצע הדרך למטה שהבריכה רדודה
ועלולה לשבור את ראשך או שהיא שורצת כרישים שרק מחכים שתיפול
טרף לשיניהם. אז אתה רץ, מחשב צעדיך בקפידה ומנסה שלא להשתגע.
עוד דלת, רוצה אך מהסס, פוחד ממה שעלול לקרות כשתגלה שהגעת
לסוף הפרוזדור ומאחוריך דלתות פתוחות שאת כולן טרקת, אחת אחרי
השניה, פוחד שתשאר מול הקיר המלגלג שבקצה המסדרון, זקן, תשוש,
מוחמץ...

ראשי התנער פתאום והתיז אגלי זיעה קרים. "אין לי זמן למחשבות
כאלה" הרהרתי בקול רם מדי "יש לי עוד דלתות רבות לנסות לפתוח".