לפעמים אני מרגיש כאילו אני נמצא באיזה סרט הוליוודי, או אפילו
סתם איזה סיפור עלילתי. תמיד יש את אותה השתלשלות העניינים.
תמיד יש את אותו היבריס ידוע. ותמיד, בכל פעם באופן קבוע
הגיבור יכנס לצרה כמו שנכנס בפעם הקודמת שראיתי את הסרט. אף
אחד מהם לא לומד שום דבר, כולם חוזרים על אותה טעות, שוב ושוב,
פעם אחר פעם. הם לא מבינים שלא כדאי שוב להתאהב בבחורה הזו, כי
היא במילא תבגוד בהם?
אבל זה עובד גם בכיוון ההפוך. תמיד נוצר מן מתח ילדותי כזה
כשהספינקס שואל את אדיפוס את החידה שאין אדם בעולם היום שלא
יודע את התשובה עליה. ובכל-זאת חייבים לומר, בכנות כמובן,
שאנחנו מזיעים מעט ברגע שהוא מהסס לענות.
אבל זו לא רק העובדה שהם יודעים את הכל היא שמתסכלת, העובדה
שהם לא עושים שום דבר כנגד זה. הרי דון קישוט לא שמע כבר
שתחנות רוח לא באמת יכולות להיות דרקונים? או שהוא לא מחובר
למציאות העכשווית? דון קישוט, יש עליך כבר שיר, אל תהיה כל-כך
תמים!
אבל זה לא יעזור. אפילו הרקולס יאיים על השמש אינספור פעמים
שתפסיק להעיק עליו, וכיפה אדומה תסטה מהשביל כל פעם מחדש, ועוד
רבים אחרים, גיבורי הסיפורים. ומה לעשות, אנחנו לומדים מהם.