היא עומדת מולי במלוא משקל אונה הקוקטי המכביד עלי, על נשימתי
הזכה הכמעט ישועית (ישו וודאי היה מוחה בתוקף, גם בלחיו
השמאלית וגם בימנית, כך ששניהן היו תפוסות ולא הייתי מסוגל
לסתור לו).
לפחות כך ייראה. הרי זוהי השורה הראשונה, ונפתולי נשמתי עדיין
אינם ידועים לקורא. אני מתחיל מדף חדש, מנסה לאמפט ולסמפט
ולהתחבב ולהצטייר כפגוע, הקורבן שלשווא מנסה למצוא מישהו לצודד
אליו. לעשות זאת יהיה הרבה יותר קל מאשר לסיים את יחסי השנאה
העצמית שגובלת באגוצנטריות נרקסיסטית כל כך מתועבת על-ידי. אם
היה אפשר לתפוש אותה ופשוט לגדוע ממני את יישותה. אך אני צד דג
חמקמק בעזרת ידי, וגם אם תפסתיו, הוא חומק מעצבעותי עוד לפני
שאני מספיק להבין שהוא נמצא בחזקתי. כמובן הרגעים האלו,
הקרובים לשחרור השד שלי, הם מרגשים כל כך, והם אלו המעשירים את
עולם זכרונותי בססגוניות בלתי נלאית במישור חיי הדואב. הדג לא
שש להיתפס ואחרי זמן-מה נשמט מאחיזתי הנואשת, המפללת ליותר.
ומאז אותה השמטה, כל העולם הוא חדר המתנה מייגע, חיי מדף של
צ'יבורשקה המחכה שיקנו אותו, אולם קרוקודיל גנה אף פעם לא
מגיע, במקומו לנצח ילד קטן עם הרבה ציפיות, אשר מתגלות
ככוזבות, ושוב הילד מחזיר אותו אל המדף לאחר שבחן מקרוב. אך
באותם רגעים שבהם מורידים את צ'יבורשקה מהרף, חושיו יהפכו
לפקעת ססגונית מופלאה של אקסטזה וסנסציות, אואזיס שבו ימצא
מקלט לרגעים הבאים, שמסוגל לסגור את שעריו בהרף ולשקוע בחזרה
אל מעבר להשגתו. אך, אטלנטיס שלי, ישועתי, אהובתי.      

עיניה נלטשות אלי במבטה, בו חרוטות בצלילות מופלאה המלים שאמרה
לפני רגע קט עד כי נראה ששוב ממלאות את חלל החדר בו אנו
עומדים, יוצק בגרוני גוש מחניק וכבד של כאב. ככל ששוקע יותר
הגוש, כך נראה כי מעודד יותר את דמעותי לפרוץ. בלוטת העין,
המפרישה דמעות - בלוטת הדמעות שמגנה על עיני - כעת גם מגלה לה
על חולשותי. כלפיה, כלפי יופיה הבולט שמשחרר את אחרוני הסייגים
על ההורמונים המשתוללים - הלב שואב ומזריק בשאגה את התחליב
המרטיט של דם מהול אל הבטן וכולי מפרפר מתענוג, ויותר מכל,
כלפי ערך הפז של מילתה שעד עתה היה נלוז אף גם ברזי
שיחות-מבחן-הכרית שערכתי לעצמי לפני השינה.

במילותיה פגעה בי יותר מאשר ציפיתי בגלל הרגשה שהחלה לפעפע אל
תוך תודעתי כי את אשר אמרה - דיברה במזיד. רצתה לעורר בי תגובה
כלשהי? אדיש שכמוני. אבל לא היום. אינני זוכר את הפעם האחרונה
שבה הגבתי ברגש כלשהו לאירוע אמיתי מחיי שלי, ולא מאיזה סרט
סוחף דמעות, או ספר מרגש עד כאב.
לפתע פרצה מעיני דמעה, זולגת הנה והנה - חורשת את פני ומלטפת
אותם ברוך שעל קיומו שכחתי מזמן.
יציאתה של הדמעה הראשונה מחוץ לגבולות עיני הקשתה על החלטתי,
לא - בעצם הפכה אותה לבלתי אפשרית - לפתע לא יכולתי להתאפק
יותר. התחלתי להתפרק. מראה הבכי שלי - המתגלגל והנועז - היה
מראה חדש לה. אף היא פרצה בבכי - מתרגש סולח ומפייס. נוכחותה
הפכה לעמוקה יותר. מציאותית. גופה, הקורן למראה, אשר נראה קרוב
יותר מאי פעם, משך אותי אליה. פסעתי אל זרועותיה והיא נפלה
אלי, מתרפקת, ידי פגשו במותניה וסרבו להתפנות. היא לא התנגדה.
היא נושקת לי בחוזקה. שפתיה הריריות מבכי נוגעות בשפתי
התחתונה. מלטפות אותה מקצה לקצה. טעם שפתיה הוא ערבוביה של
דמעות דלוחות ומלוחות בעלות ארומה מיוחדת שבמשך כל חיי אוכל
לייחס רק אליה, אפילו כאשר כבר לא אראה אותה כאהובתי אלא כסבך
זכרונות ילדות רחוק ומענג, אפל וערטילאי, שיוסיף לרגשות
הייסורים הפוקדים אותי בימי חול קשים מנשוא אלה. טעם גופה הרך,
הנמס על שלי, סימא אותי מכל רגש אחר אשר עלול היה להתפרץ
לחגיגה ולסיים בכך את הרומן. הידים שלי אוחזות בחלציה, ואני
מקרב את גופי אל שלה עד לעגינה כמעט מוחלטת. בעוד שעינינו
מסתגלות לקרבה, חזי צמוד אל חזה, אל שדיה, אל פטמותיה הזקורות
כשני פטרונים מוקירים המשבחים על תעוזתי. בטנה מרגישה רכה על
כרסי. איברי, אשר החכים וניעור מההלם הראשוני של ההתרגשות,
הספיק להפוך לפקעת גאה של הורמונים המאיימת על מדינות האיחוד
האירופאי בהפצצה, ובכך מצטרפת אל איראן וצפון קוריאה כמטרה
לניהול משא ומתן קולחים על פריקת האיום, היה ער ומוכן. אך
התביישתי במגעו עמה, ולכן רכנתי מעט לאחור. האוויר בחדר היה
עכור מיניות, אקסטזה אופורית. אם היו אומרים לי כי אעשה את אשר
עשיתי, לא הייתי מאמין לחצי המילה, אך היצר השתלט עם תוכניות
משלו. גופי, לכאורה, התנתק מהישג הכרתי והיא בתורה, (ההכרה)
ריחפה מסביבי וצפתה במחזה בתענוג משתומם - מנסה לאמוד את טיב
החוויה. חלום או מציאות? בכל מאווי פיללתי שלא אקוץ פתאום
משנתי ואגלה כי הכל חלום. ואם אכן חלום - חלום בלהות יהיה זה -
כיוון שלא אהיה מסוגל, לדעתי, לעמוד למול בבואתי במראה בלב שלם
אחרי התגלות שכזו ולטעון כי יש משהו טוב או גדול מזה שמצפה לי
בהמשך חיי. הלא זוהי נירוונה? אם אכן אני חולם, לכשאקיץ זכרון
החלום יתהווה למציאות כמטרה להגשמה - מטרה בלתי אפשרית בעליל -
רעיון כל כך הרסני.

בעודי מהרהר בדבר הנס, העברתי את ידי באיטיות ממותניה אל ירכה,
הצמדתי את רגלה בכוח אל רגלי, ונפלנו יחדיו על מיטתה שחיכתה
מאחור בסבלנות. היא כאילו הרגישה שמשהו מגופי חסר לה, והצמידה
את חלציי אל שלה, ובכך היינו לאחד. לשונותינו הצטלבו בנשיקות
רטובות מלוות במקהלת קולות יניקה. התחלנו להפשיט אחד את השני
בתנועות מסונכרנות להפליא, ללא מאמץ, בנסיון להתנתק אחד מהשני
כמה שפחות. ידי עברו אל שדיה המנוקדות, כל אחת בפטמה ורודה
זקורה שדקרה מעט את ידי. זו היתה דקירה של כבוד, הענקת מדלית
גבורה על המערכה הנפלאה שלקחתי בה חלק בלתי נפרד מגופה. ברגע
שבו היינו עירומים הכל הרגיש נכון יותר ואותנטי.

בעודי שוכב על ידה במיטת היחיד שלה בצמוד אליה לא פחות מקודם,
כבר תשושים שנינו ועייפים מהמשגלים, אנוסים לנוח מכורח אפיסת
הכוחות, היא מחבקת אותי - ראשי על שדה הרך, מעביר אצבעותי
לאורך הפלומה הזהובה על בטנה - מכה בי פתאום המחשבה. זהו רגע
חולף. עוד מעט יתפשוני השדים ושוב יכלאוני במרתף הארור,
המבודד. שם יחזיקו אותי רוב ימי חיי. אולי עדיף להתאבד עכשיו?
בשיא פריחת אביב חיי ורגשותי. הרי ברור לי כי שום דבר בחיי לא
יהיה יותר מספק, מרגש ומחדש, מהפלא שבו חזיתי עכשיו. והנה בעוד
אני חושב על דברים אלו, שבה אלי ארשתי האדישה, המבט המזוגג,
המרוחק. היא מרגישה בזאת. אנחנו מכירים מספיק זמן, אולם לא
בצורה כזו, אבל היינו מיודדים עוד מהתיכון.

מה היא חשבה, שתוכל לשנות אותי ביום אחד בעזרת משפט מוחץ, הבעה
אגדית וסקס? אני אבוד יותר ממה שהיא חושבת.
אני מעיף מעלינו את השמיכה בנחישות שמבוטאת בתנועות מהירות.
ראשי מושפל, נזהר שלא להישיר אליה מבט, אני מכסה את מבושותי
בבגדי במהירות שרק איש צבא יכול לרכוש. אולם לא הייתי בצבא
ואיני צריך פקודות או עונשים, אך יש לי את העונש שלי המלמד
אותי הכל על מהירות, חספוס ואדישות.
היא עוקבת במבטה אחר תנועותי, אני מרגיש אותו מפלח את האוויר
שבינינו ורושף על ראשי המושפל. אני מצטמרר ונרעד והיא יודעת כי
אני אבוד. אין אפילו להתנגד. אם זה לא יקרה עכשיו, אז מחר.
אני סוגר את הדלת של ביתה. מה שקרה הפך באחת לזכרון רחוק, אחד
מיני ספורים ונדירים. זכרונות אשר יתמכו בחיי מליפול ישירות אל
תוך מכבש הזמן הבלתי נמנע בעת שבה אחיה בצינוק המבודד ואחקה
לסוף, כיוון שאגיע למסקנה כי הדבר הגיוני יותר מאשר לחקות לרגע
היפה הבא. באותו היום לא ידעתי זאת, אך בבוא העת אגלה שככל
שאתבגר, כך תשקע אטלנטיס לעיתים קרובות יותר ותצוף על פני המים
לזמנים קצרים אף יותר.

7/2007