אצבעותיי שועטות קדימה וכבר סוככות את הפסיפס המושחר, זה
הממוקם בקדמת המחשב הנייד שלי, המקלדת, במומחיות נרכשת אני
פועל נמרצות, מתופף בלהט הכתיבה, בעשייה הכובשת כאהבה מתוקה.
אלא שעוד לא מתוק ואף לא מתקתק הממתק ומשהו מר מבליח בי, אני
חדל, כף ידי קופאת על המקלדת, אני פורש מעמדתי, עמדת הקלדה,
כפות ידי, אף הן פורשות מעמדתן, עמדת הקלדניות, אני פורש להרהר
בטוהר מידותיי, הן פורשות בעל כורחן כעזובות על מרצפת הקלידים.
לא לחינם אני חדל, ועל אף שבדרך כלל רק ברגע וכבר ניתן למנוע
אותי מעיסוקיי, הפעם בצדק בלמתי באחת את מלאכת הכתיבה, שעצרתי
כדי לתהות בכשרות הכותב, כלומר בכשרותי. שאני תוהה האם אפשר
ואני מקורב לאנשי מערכת העיתון, האם ידי הנאמנות קרובות לצלחת.
אני מצטמרר מעצם המחשבה, שהרי הכול יודעים כי אל לקרובים
ומקורבים להתקרב למערכת, כי אלו שמקרוב באו והתקרבו למקורביהם,
בקרוב יוקרבו על מזבח המקורבים התקשורתי. אני מהרהר בקנקני
ותחושת בלהה ממלאה אותי, שמא חוטא בכתיבה אני, או לפחות חוטא
בניסיון ככותב פסול, שניסיון וביצוע היינו הך, אשמת מבצע כאשמת
מנסה. אני מחליט לחזור בי ממהירות השליפה, שליפת המקלדת, שליפת
הידיים, שהרי ראשית עלי לבחון את אילן היוחסין שלי טרם אמלא את
עלוות השקמה שלהם. הרי הכול יודעים כי משוא פנים וניגוד
עניינים מחלחלים אצלנו בתת המודע, יושבים בנקודה קוגניטיבית
שאינה שקופה לנו ומבלי משים פורצים, פורצים בכתיבה ובהרצאה,
פורצים בשיח ובמחלוקת, ועל כן חושש אני, חושש לתדמיתי חושש
ממצפוני, חרד שמא אכן קרוב ומקורב אני לבעלי ההשפעה. אני דוהר
לחדר העזוב שבבייתנו, מניח כי שם לבטח אמצא את מבוקשי, והחדר
העזוב הזה קוראים אותו אצלנו חדר אורחים, וכשאורחים באים אמא
דואגת לקרוא לו חדר עבודה, חדר עבודה, על אף שמעולם לא היה בו
עובד מעולם לא הייתה בו עבודה, נו, וגם אורחים עדיין לא שהו
בו, כלומר לא שהייה מארחת שהו אך שהייה להתרשמות כמובן ששהו,
וזה עיקר תכליתו בימים אלו, רושם. אני מתייצב אל מול הארון,
שעזוב עוד יותר מן החדר המארח אותו, ובוחש במדפיו, בוחש במאמץ
רב, שהרי אלו הם הספרים הכבדים ביותר שיש פה, אלבומי התמונות.
ספון בספרים אני מעלעל באלבום תמונות ישן, בוחן פרצופים ומנסה
לזהות דמות בלתי מזוהת. הנחתי כי באלבומי התמונות של הוריי
ישנו סיכוי טוב הרבה יותר למצוא דמות שאיננה מוכרת לי משהייתי
בודק באלבומיי התמונות שלי, הרי את מכריי אני מכיר, ואם איני
מכיר אינם מכריי. לרוב אני סורק דמויות שמאובחנות אצלי כבני
משפחה, אני, כבר יודע היכן עוסקת כל דמות ובמה עוסקת ומחלקן
אפוא לשני קטגוריות, ברי השפעה, ומשפחה. כך למשל דליה דודה של
אמא שהיא מזכירה רפואית בקופת החולים הוכתרה אצלי כמשפחה ואילו
רמי אח של אבא שלו תעודת רואה חשבון והוא איש של עסקים סווג
כבר השפעה, למזלי, אצלנו במשפחה אין הרבה ברי השפעה משום
שאצלנו לא אוהבים להשפיע, אצלנו חיים, אוהבים להיות בחיים, שכך
עושה כל מי שהם מכירים, חי, וכמו שהם תמיד אומרים, "עובדים",
ורק בשנים האחרונות החלו קצת מתלוננים, קצת, מתוך סולידאריות.
ומשאצלנו אין הרבה ברי השפעה אני עושה שני שיחות טלפון בלבד
כדי לצאת ידי חובת הבדיקה. והנה אמנם כבר עשיתי ובדקתי אך שקט
עדיין לא מצאתי, שקט שהוא חיוני ביותר בעת כתיבה, ומכיוון שכך
עושה אני לשקט הפנימי, כך שמוודא שלא המשפחה כמו ברי ההשפעה
מקורבים לנפשות הפועלות, סיימתי להתקשר עם כולם, ועשיתי זאת
בשבילי, כדי לעשות אצלי שקט, שפה, אצלנו, איננו משאירים מרווח
של טעות למקורבים טועים. והנה, גם אחר שבדקתי ועשיתי שקט עדיין
אין לי, וזאת אף שאין עוד מספרי טלפון שיש אצלי ועוד לא
חייגתי, שעם כולם כבר התקשרתי, וגם הצוות מהצבא לא חסכתי, וכבר
נגמרו לי אלבומי תמונות, אני בטוח שנגמרו, כי אני לעצמי כבר
רציתי לראות עוד תמונות ישנות, רציתי ואין, וכדי לסתום הגולל
על המעגל שקרוב אלי אני יוצא אל בית הוריי הורי, סבי וסבתי,
"שיחיו", אני אומר שיחיו אך הם לאו הכי יחיו, בינתיים לבטח
יחיו כי כך עושה כל מי שהם מכירים, ולאחרונה שיש הרבה שמכירים
ואינם בחיים נראה לי שגם הם רוצים איתם, כמוהם, משום
הסולידאריות הרגילה אצלם, ומאידך גם נדמה שמכיוון שמכירים יותר
חיים משאינם חיים הסטטיסטיקה מכריעה אצלם לדבוק בחיים,
בינתיים. שם, בבית הוריי הורי, אוכל לגמור הבדיקה במעגל הקרוב,
אוכל לעיין בעוד תמונות ולשאול עוד שאלות, למזלי, סבא וסבתא
עדיין זוכרים לתת תשובות לשאלות, אמנם תשובות קצרות אך תשובות.
תשובות בעברית משלהם, עונים לאט-לאט, לאט כי מחשבים תשובתם,
ולא כי מחשבים תוכן אלא מחשבים צורה, שלא יכניסו בטעות מילה
בערבית תוך משפט, שערבית היא שפת אמם, ואף שסבתא סיפרה לי בעבר
שאמה ואפילו אביה דיברו עברית בבית שפת האם שלה ערבית, ועל כל
פנים כשסבא וסבתא  מדברים עברית נדמה כמו שמדברים ערבית
מכובסת, ערבית מחופשת, כמו אומרים לעצמם בראש בערבית ומחליפים
המילים בעברית כשפותחים הפה. חמישים שנה שהם מדברים עברית,
חמישים שנה שנשמעים כמו מדברים ערבית, ואיתי, חושבים על
תשובתם, שאני איני יודע ערבית, כי איתי מעולם לא דיברו ערבית,
מדברים רק עם ההורים, ולא תמיד, רק כשרוצים לדבר מהר, לדבר
מבלי לחשב. אני שואל וחוקר תחילה את סבא, שקודם סבא יושב עימי
ראשון, כי כך תמיד היו עושים, סבא יושב ראשון עם האורח כדי לא
להשאיר אותו לבד, שעה שסבתא עוד מסיימת את מלאכתה במטבח. עוד
היא מוזגת לי מיץ פטל לתוך כוס של תה, כוס מובהקת בייעודה לתה,
ואני כבר בליבתה של החקירה, סבא אינו זע, הוא הודף בעייפותו את
מכת השאלות הרציפות שלי, אני שואל על מכריו מדמשק, חבריו
במפעל, קבוצת החברים שנפגשים בבית הכנסת בחגים, בעיקר אני
מתעניין בצאצאי חבריו, שהרי חבריו שלו הם אינם ברי השפעה אלא
ברי שרידות, כמותו, כמותם, לכן אני כמעט מראש פוסל קרבה מכלי
ראשון, דור ראשון, וחופר בעיקר במחילות הבנים והנכדים. סבתא
מגיחה, סבתא מגיעה רעננה ומיוזעת מהמטבח, עתודה לסבא העייף,
ראשית היא מניחה את כוס מיץ הפטל כסיוע ראשוני שלה בהכנסת
האורחים ואחר מתיישבת מולי ומתחילה לשאול לשלומי. אני עיקש
וחד, כבר מראש הסקתי שאוכל לגבור על שניהם יחד, ואלו לא יתישו
אותי בטרחנותם, אני כבר שנון ומעט חצוף, והחציפות נחוצה כאן
ביותר, על כן אני חודל אותה בנועם, כך שמשיב בנשימה אחת, "הכול
בסדר ותזכירי לי מה שם המשפחה של הבן של רבקה בת הדודה שלך,
הוא לא עבד במקרה שם בעיתון בתל אביב לפני שהתגייס, מי סידר לו
לעבוד שם, מישהו מהמשפחה, מהחברים שלך, שמעתי שהם אהבו אותו
שם", אני שואל מהר, והם עונים בחישוב המתמהמה שלהם, אני כבר על
קוצים כמו שאומרים, על אף שזמן יש לי בשפע, כי הסבלנות היא
שחסרה לי. אחר שביצעתי את משימתי שם בבית סבא וסבתא אני פורש
לביתי, נמרץ לעסוק במלאכתי, את כפות ידי אני מאפסן בכיסי הז'קט
השחור שלי, שומר שלא ייפגעו, שלא יתקררו, ככה שלא ייתפס שריר.
אני שב הביתה, מכניס עצמי במרוצה אל חדר השינה, משנה מלבושי,
ומחליף נעלי הליכה בנעלי בית. יוצא חזרה אל המטבח שלא מכבר
חציתי ומרתיח מים בקומקום החשמלי, רוקח הקפה עם החלב, ועולה
חזרה על עקבותיי אל חדר השינה. מתיישב על כיסא העור וסומך עצמי
אל השולחן, אז, מתיר הרסן מכפות ידי ומתחיל בכתיבה, כתיבת
סיפור ילדים שיופיע בגיליון סוף השבוע, סיפור ילדים שהרווחתי
בייסורים, ואפילו שמדובר אך בסיפור ילדים מחובתי לכתבו מתוך
ייסורים, כי יהודי טוב אני,  ואצלנו אומרים, חכמה נקנית
בייסורים, כך אמרו חכמינו, חכמינו ז"ל, והרי כולם יודעים שכל
הזלי"ם היהודים חיו בייסורים, שהרי עברינו אינו אלא סיפור
רדיפה בהמשכים, כי הם דאגו לכך, הגויים, ואנו אך דאגנו להיות
מיוסרים, ועתה שאין גויים אצלנו, או לפחות גויים שאינם עובדי
קבלן, מי ייסרנו אם לא אנחנו, שככה הורגלנו, כי אנו היהודים
אין לנו אלא ייסורים, אז מייסרים עצמנו במו ידינו אף בסיפור
ילדים.