פעם שני אנשים ישבו במסעדה ועשו כאילו הם אוכלים ונהנים מהאוכל
אבל באמת הם אכלו רק את המילים אז לא היה על מה לדבר
וגם לא היה מה לאכול.
והיו מלא שתיקות באוויר, מן שתיקות כאלה שנובעות ממועקה או
מחוסר יכולת להביע את עצמך מבחינה נפשית - או שנובעות פשוט
מהאטימות הפשוטה ביותר שהיא שאין אף פעם מה להגיד וגם אף פעם
לא צריך להגיד.
אז הם ישבו ואכלו המון מילים ושום דבר לא השביע את הרצון שלהם
לכן הם נשארו רעבי רצון.
הם ישבו שם בערך חצי שעה אולי קצת יותר, במין ציפייה לשובע
שיגיע וגם לזרימה שתזרום אליהם. וככה הם חיכו לאיזו ישועה עד
שהגיעה השעה ללכת אז הם השאירו עשרים שקלים טיפ שזה חמישה
שקלים יותר ממה שצריך, אבל הם הניחו שאם זה מה שיגרום לבן אדם
אחר להיות מאושר אז זה מה שצריך לעשות.
וככה הם יצאו החוצה, כדי לנשום אוויר מלוכלך, טונות של אוויר
מלוכלך שיוצא ונכנס לריאות ומצטבר שם. ובדרך הם הסתכלו על מלא
אנשים, שהם לא היו סתם אנשים, הם היו האנשים שהצליחו לשרוד את
השניות שהם לא הצליחו להגיע אליהן.
ובזמנים שכאלו שאני יושבת כאן ומנסה לחנוק את הדמעות לפני שהם
יחנקו אותי, כשאני מוקפת בהמון כדורים ויותר מדיי חוסר זמן,
אני נזכרת בשני אנשים האלה שישבו פעם במסעדה ושמחה על זה שאלה
לא אני. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.