אני מצטערת לומר לך, אדוני, אבל אני שונאת חוברות צביעה. כן
אדוני אני יודעת שזה לילדים בני שבע, ושרק ילדים קטנים לא
מצליחים לצבוע ציור אחד בלי לצאת מהקווים, אבל אני מסתכלת על
החוברת הצבועה כבר באלפי קשקושים שהבאת לי ביום הולדת ורק
עכשיו יש לי אומץ להגיד לך ;
אני שונאת חוברות צביעה.

טוב אדוני אני יודעת שזה לא זמן טוב עכשיו, במיוחד שהשעה כבר
שתים עשרה וחצי בלילה ואני איתך מתחת לאיזה ספסל, ורק מתחשק לי
לברוח לטבוע בים המזוהם הזה ולשקוע לבד
ולמות איתך.
אבל מה אני יכולה לעשות, אדוני, היד שלך מחבקת אותי ואני
מרגישה את הנשימות שלך ונושמת איתך והכל נראה נפלא כל כך אז
המקום היחיד שאני יכולה לטבוע בו זה בתוכך.

"מה היית עושה בלעדיי"
"אני לא יודעת"
"נגיד ו, לא הייתי פה"
"נגיד"
"ונגיד ו, את היית לבד עכשיו"
"נגיד"
"והיית נורמלית"
"נגיד"

השאלות שלך מסתובבות לי בראש ואני לא חושבת, על מחר. והטעם שלך
שורף לי בפה מבקש לברוח ממני והכוח הפיזי מתרכז רק בך, אדוני,
אני מבקשת שתלך.  ואני רואה שהאופוריה הזאת מסממת אותך ואין לך
אף מחשבות על ניתוק ואין לך מחשבות בכלל

"אני מצטערת, אדוני"
"תבכי עכשיו"
"אני מצטערת, אדוני"
"אל תלכי"
"אני מצטערת"

אז השעה כבר שתיים ואנחנו עדיין פה מסתכלים על הנמל ועל הלכלוך
שעוטף אותנו וכל נגיעה רק מרחיקה את המטרה. וכבר אי אפשר למחוק
את כל הקווים שקשקשתי בסגול באדום ובירוק, אדוני, רק רציתי
לומר לך שאני שונאת חוברות צביעה.