בימים בהם הרגשתי שהקצב התל-אביבי מהיר לי והחזקתי בעבודה, בה
לא הייתי מאושרת ובדיוק אז סימתי מערכת יחסים ארוכה שלא נשאה
את הפרי שרציתי, החלטתי לעזוב...
לעזוב הכל ולנסוע.
התעורר בי רצון חזק לצאת מהבועה של החיים בארץ...
בסדנא בה השתתפתי, שמעתי את המשפט האומר כי הכל אפשרי, אימצתי
אותו לחיקי והאמנתי, האמנתי שאפשר לעשות זאת, אפשר ללכת אל
מעבר לפחדים ואל מעבר למה שיגידו ההורים והשכנים וגם אל מעבר
למחשבות האומרות מה אעשה כשאחזור לכאן (מחשבות לא פשוטות)...
אם להודות על האמת, אני אדם שקשה לו עם שינויים, שינויים עושים
לי לבכות, מקשים עליי את ההסתגלות למקום חדש ובכלל מערערים את
הקרקע שעליה אני עומדת...
אבל הקול הפנימי חיזק את ליבי ואמר לי, זה בסדר, סעי לטייל,
לראות נופים, לפגוש אנשים, להכיר תרבות...
אבל לאן אסע? להודו...
שמעתי שזה מקום רוחני, מקום בו אפשר לנוח, "להוריד
הילוך",לשכוח מתלאות היומיום של הארץ ולחשוב קצת על החיים...
התעוררה בי צמא לירוק, למרחבים, לטבע טבעי...וגם ובעיקר, רציתי
לברר על האושר שלי...מה אני צריכה כדי להיות מאושרת??
והאמת....כלום! אני לא צריכה כלום כדי להיות מאושרת....

והודו היא לא סתם מקום... נסיעה להודו שונה מטיול לאירופה,
הודו נכנסת לנשמה, נוגעת בנפש ולא תמיד זה קל, יש שההתמודדות
לא פשוטה...זה מה שאת רוצה? כן! להכיר את עצמי מקרוב, לשאול
שאלות, לקבל או שלא לקבל תשובות ולחפש אחר האושר...
ובאמת...הייתי מאושרת שם, היתה לי תחושה חזקה שאמרה שבשביל
להיות מאושר, לא צריך כלום, יש לי את עצמי וזוהי התורה
כולה...
אף אחד לא שפט אותי, לא לפי מראה ולא לפי עיסוק ואף אחד לא
האיץ בי בשאלה מתי תתחתני!?
הרגשתי חופש אמיתי, החופש לראות, לחוות, להתקרב לעצמי...
היו ימים שחשבתי, כאן הייתי מוכנה לחיות לנצח כי השלווה כל כך
ממכרת ולילות בהם הלכתי לישון עם דמעות של התרגשות על היום
שהיה...
היה לי החופש של לעשות כלום ולא להיות טרודה במחשבות, מה לא
עשיתי ומה עליי להספיק עוד היום...

כן, אחרי כמה חודשים בהודו, החזרה לארץ לא פשוטה ועימה עולות
שאלות ונותרות להן תהיות...
באיזה עולם אנחנו חיים כאן?
בעולם בו המחשב השתלט על חיינו ותופס חלק ניכר מזמננו, שם הכל
מתנהל...החיים, חשבון הבנק, הקהילות שלנו, שיחות החולין
בפורומים, ההיכרויות, הדייטים, תיכף לא נצא מהבית בכלל...הרי
לכבוד יומולדת, שולחים עוגה וירטואלית וגם חיבוק ונשיקה, אף הם
וירטואליים וסוגרים ענין.
לאן אנחנו רוצים להגיע? האם אנו מודעים למרוץ בו אנו נמצאים?
האם יש איזה פרס בסוף, שאני לא יודעת עליו, שלא סיפרו לי
עליו?
שם, מאחורי המסך, חשוב איך אני נראית ומה אני עושה בחיים ומה
סיפרתי על עצמי...ואני תוהה, האם התמונה שאשים באתר היכרויות,
היא הסיכוי שלי למצוא אהבה? ואיפה האישיות שלי? הרי היא לא
משהו שעובר דרך המסך...
ולמה יש לי את התחושה שמתעסקים יותר עם הבחוץ מאשר עם
הבפנים!?
אז כן, אני בחורה נאה, חכמה ומענינת, אבל עומדת למשפט מידי רגע
בעיני המתבונן...

אחח, העידן הזה...
אני לא שומעת קולות של ילדים צוהלים, משתעשעים במשחק אבנים או
כדור בשכונה, גם את הזמן שלהם תפס המחשב...
הסוף של עידן התמימות מתחיל כאן...

ומה עם הצניעות שאבדה... העולם הזה כל כך פתוח ומוחצן, עד שלא
נשארה טיפה של מקום לדמיון...

והשפע, כמה שפע, המקום בו מיטשטש הגבול בין הנוחות לבלבול, האם
אנו מעריכים את מגוון האפשרויות?
על המדפים בסופר יש כמה סוגים של מרככי שיער, אחד מועשר
ביוגורט ושני מועשר בפסיפלורה ומחר יעלה המרכך המועשר בחיטה
ושמן זית...
ומה עם כל סוגי הלחם במכולת?
בבית הקפה, מוגש הסוכר, גם הוא על כל סוגיו ולרוב נקבל שרות
מהיר ואדיב אך לא תמיד נהיה מרוצים...
ובארומה ישאלו אותך איך תרצה את הקפה שלך ובאיזה גודל?

העולם שלנו כאן... יש יותר נדל"ן משטחים חקלאיים והתמונה של
טרקטור ומחרשה בשדה הפכו לגעגוע ישן עם הזמן, המשכנתא חונקת
ויש בליבנו תקווה שיום אחד המדינה תעזור לנו יותר...

שומדבר לא השתנה כאן בעצם, רק מרגיש לי שהמבחר גדל והשפע התרחב
והקצב הפך מהיר יותר והמיסים בעליה, כמו תמיד...

בעודי חושבת אלו חיים אני הולכת לבנות, ברור לי שאפשר לבחור
להאט את הקצב...

מסתכלת על בועת החיים של הארץ, הארץ שלי, מבחוץ, קצת לפני שאני
נכנסת, לא בטוחה שאני רוצה אבל אין ברירה...

היום אני יודעת שקודם לא ייחסתי חשיבות לעיסוק שלי וראיתי בו
בעיקר מקור פרנסה ולמעשה התפשרתי...
היום אעשה משהו שאני אוהבת, למעני, ואתרום לאושר שלי...

בעולם שרובו חומר ומעט מאוד רוח, אני שואלת את עצמי, אז מה את
צריכה כדי להיות מאושרת?

כלום... אני לא צריכה כלום כדי להיות מאושרת...