[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בשבועיים האחרונים בהודו הרגשתי עייפות... נפשי עיפה מהמסע,
מהנדודים, מהנסיעות, מהמפגשים, מהלבד...
הקדמתי את הטיסה בשבוע ושבתי ארצה...
זה לא עושה את החזרה לפשוטה יותר וגם לא מוריד מהגעגועים
הרבים, אבל משהו בתחושה, האומר כי המסע נגמר והנה, שבתי הביתה,
כאילו מקל על השיבה לכאן...
ומה כאן? הרי גם לחזור לארץ זו חתיכת התמודדות...

נסיעה אחרונה שלי בהודו... אני נוסעת מפושקר לדלהי...
אני ותיירת נוספת, יחידות, עם הודים רבים באוטובוס... והם
מביטים בי שוב ושוב.... נועצים עיניים...
בהפסקה ירדתי לאכול, מביטה סביבי ומגלה כי אני לבדי... תירת
יחידה בין המוני הודים.... אני, לבדי, מביטה סביבי והמוני
הודים מביטים בי....
כווללם.... ולא מרפים...
הרגשתי מחנק, עוד רגע אני נעלמת בתוכם, אני אינני... רציתי
לצעוק, דייי!!!
הנחתי לאוכל ורצתי בחזרה לאוטובוס... עליתי לסליפר והבטתי
החוצה, בהמוני ההודים האלה, מרגיעה את עצמי, הכל בסדר.... זה
עבר...
אולי זוהי סוג של פרידה, הפרידה שלי מהודו, שמתחילה, שאולי אני
מבינה שהיא רק מתחילה.... אבל אני רציתי לברוח, על איזו פרידה
את מדברת?
לא כך נפרדים, לא יכולתי להביט בכולם, בהמוני ההודים הבוהים בי
ולומר שלום, אולי להתראות.... לא יכולתי.... אבל הם... הם
הביטו בי שוב ושוב,
נועצים עיניים...

הגעתי למיין בזאר עם תחושה שהגעתי הביתה... והמיין בזאר של
ההתחלה, כשהגעתי, איננו כזה כמו עכשיו... הכל הרגיש לי די
בסדר, הלכלוך, הרעש, הצפצופים והצפיפות... הכל השתלב לי
בטבעיות....

יצאתי למסע הקניות הבלתי נגמר, לרגע שכחתי שזה היום האחרון שלי
בהודו, יום אחרון.... ומחר החיים שוב משתנים...
רציתי לקנות הכל, לאכול מהכל ולשתות רק עוד צ'אי אחד, להרגיש
ששבעתי, שיש לי מספיק איתי ובתוכי ממך, הודו...
היום האחרון התיש אותי קליל... נותרו שעות ספורות עד לטיסה ולא
הצלחתי לישון, לא הבנתי איך הכל בעצם נגמר....

בדרך לשדה העצב נמהל בהתרגשות... לחזור הביתה, למוכר, לטוב,
לאנשים אהובים....

נחתתי היישר אל המזגן המקפיא של נתב"ג, לרגע שכחתי איך מרגיש
מזגן ואז אמרתי לעצמי, אחחח הנוחות... זה מתחיל.... איזה פינוק
כאן....
הנחיתה השניה היתה אל חיק משפחתי האהובה והשלישית אל תוך מקלחת
חמה וכיפית, עם מים זורמים שלא נגמרים באמצע...
והמיטה הרכה והנעימה שלי נראתה כאילו חיכתה רק לי....

בבוקר קמתי אל מציאות שונה ממה שהכרתי במשך 4 חודשים....  מה,
הזמן עבר כל כך מהר?

אז אני כאן... מנסה להבין מה קורה... את עולם הרוח המופלא,
ממנו הוקסמתי ולקחתי איתי, מחליף עולם החומר... עולם בו יש
רדיפה אחרי משהו, מרוץ לאנשהו...
ואז מתוכי עולות השאלות... רגע, לאן כולם רצים כאן? אחרי מה
רודפים?
ידעתי, ידעתי שיהיה לי קשה עם הקצב של הארץ.....  איך חוזרים
לקצב הזה?? ממה מתחילים?

לזמן יש משמעות אחרת פתאום, יש הרגשה שצריך להספיק... בהודו
הזמן כאילו עצר מלכת, לא חשובה השעה וגם לא איזה יום היום...
למהר??  להספיק?? זה לא במילון המושגים שם....
ולמה מרגיש ששם הכל פשוט וכאן הכל מסובך?
נכנסתי לבועה, בועה משלי, לא רוצה לצאת מהבית, לא רוצה שישאלו
אותי שאלות, לא רוצה את המבט הזה שאומר, אוקיי, חזרת מהודו ומה
עכשיו??
רוצה את השקט שלי, את המרחב... לנחות כאן בשלווה... ולהיות
בשלי, בקצב שלי, מה שלא עשיתי היום, אעשה מחר ואת המחשבות על
חיפוש עבודה אני דוחה בכמה שבועות... עוד קצת חופש, כן...

על טלויזיה אין בכלל מה לדבר, לא יכולה לצפות בה אפילו לרגע
אחד... הכל נראה לי הבלים. האמת, כך הרגשתי פחות או יותר, גם
לפני שנסעתי, זה
לא השתנה... אבל הפרסומות, נדמה כי כמות הפרסומות גדלה...
לא?

בחוץ הכל נראה מסודר, הכל נראה נקי, יש פחים ברחוב, יש נייר
בשירותים.... בכבישים מספר נתיבים ולא זו בלבד, הם מסומנים...
אבל רגע, אין כאן עגלות עם פירות ואוכל רחוב.... והריח? איפה
הריח? הריח של עוגיות החמאה ושל צ'אפטי שזה עתה נאפה?

השינוי עושה לי לבכות... סתם כך, אני הולכת לישון אני בוכה,
אני נוסעת באוטובוס, אני בוכה... אני חוזרת  מהסידורים הביתה,
אני בוכה...

וכולם מתלבשים כאן אחרת... הג'ינס צמוד... ואני? הגי'נס שלי
עולה עליי בקושי... טוב נו, בהודו זה לא כזה חשוב איך אתה
נראה, הכל מרגיש נפלא!

וואו...חסרה לי הצבעוניות, הצבעים החזקים... כמה נוכחות יש לזה
כשהעין מתרגלת לשלל צבעים שמחים ומביעים... צבעים של חום
ואהבה, ואין שחור ואין אפור... כמה נפלא שיש לי כמה כאלה
בארון...

כאן אני מרגישה חופש אחר, החופש הזה של ללכת ברחוב וזה מרגיש
לי טוב ובסדר, אין חובה להתכסות ואין עיניים גבריות הננעצות בי
מכל עבר...
בהודו הרגשתי שאני מסתירה את עצמי, מצניעה את המיניות שלי, זו
היתה מעין התכנסות... בשלב מסוים זה הפך קשה עבורי....
התגעגעתי לגוף שלי, ליופי שלי, ידעתי שהם שם, נמצאים תמיד...
אבל צריך לדאוג לכסותם כל הזמן....
אני תוהה, איך אפשר למצוא את האיזון בין שני עולמות קיצוניים
שכאלה, באחד יש סגירות, מחבוא והסתרה ובשני הכל מוחצן, הכל כל
כך פתוח....
איך הגענו למצב שכזה?
מסתבר שהבדלי התרבות גדולים הם, הלך המחשבה שונה ושונים עוד
המון דברים ולכל חיים "כללים" אחרים....

הרצון בהתחדשות הוציא אותי קצת מהבועה שלי... צבע בשיער וטיפול
פנים בהחלט שיפרו לי את ההרגשה....
ומה יותר מרגש מלפגוש חברים...
נפגשתי עם חברה לקפה (אני בכלל רציתי צ'אי אבל לא היה
בתפריט...), בשיחה בינינו עלתה השאלה איך עשיתי זאת לבד? ולבד
זו מילה גדולה ורחבה...
זה מקום של צמיחה עם כל הקשיים שבדרך, לבד זו שמחה, זה עצב, זה
כח, זה חופש... זה ליפול, זה לקום... זה לדעת ולהבין שאתה החבר
הכי טוב שלך...
רגע לפני שנפרדנו, היא אמרה לי, "את נראית מאוד רגועה..."
השבתי לה בחיוך, "יש ממה לדאוג? וגם... אני אדם רגוע, ולא בגלל
שחזרתי מהודו... שכחת?"

בדרכי הביתה החלו הדמעות לזלוג לאיטן ואני שואלת בקול, נכון
שהכל יהיה בסדר? נכון שהכל יסתדר כמו שאני רוצה?
ברגע אחד חזר אליי החיוך ואני בקול אומרת, בודאי שיהיה בסדר
ו-כן! הכל יסתדר בדיוק כמו שאת רוצה!

יושבת בגינה בבית הוריי, עם הקפה של הבוקר והשקט מזכיר לי
אותך, הודו, לוקח אותי אלייך... אני מתגעגעת ואת בלתי
נשכחת...
מרגישה שהתבגרתי, כמה חודשים איתך, נראים לי לפתע, ככמה
שנים... וכמה שהמסע הזה אלייך ואל עצמי, הם מתנה ענקית לחיי...
כמה זה גדול ואיזו פינה חמה יש לך בתוכי... וכמה שאני מלאה
באנרגיות טובות להתחלות חדשות...
אני עוצמת את עיניי ולוקחת נשימה עמוקה ומודה לאלוהיי על
שבורכתי להגיע להודו... ומודה על חיי שלי עכשיו.
מרגישה הכי עשירה,  יש  לי  הכל....

הייתי מאחלת לכל אדם, ממקום חם ואוהב, להגיע להודו ולהישבה
בקסמה אך איני יודעת כיצד היא תיגע באחר....
עבורי היא היתה ועדיין, שילוב של המון דברים שתרמו למי שאני
היום... אז נאמר שהיא קשה, עניה ומלוכלכת, אף יפה מאוד ומרהיבה
אבל את הקסם שלה אי אפשר לקחת ממנה, הוא זה ששבה את ליבי
בעצם...

ניפגש שוב, הודו אהובה, עוד יבוא היום... הרי סיפור האהבה
בינינו רק החל.....
ואת... את איתי,  בליבי.....







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל העולם כולו
דיאט קוקה קולה
דיאט קוקקקקה
קוללללה



פרה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/4/08 7:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קורנית אור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה