היא אהבה לחתוך לעצמה את האצבעות.
אמרה שזה לא הכרחי, שזה מגעיל ומכוער.
היא אמרה שהפיצול הזה דוחה אותה, ושבכלל זה לא היה אמור להיות
ככה.
למה אי אפשר שכל אצבעות יהיו באותו גודל? שוות? היא כעסה שהזרת
קטנה מידי.
הרגישה ריקנות כשהסתכלה על הרווחים שבין האצבעות.
היא רצתה כף יד כמו של כלב.
ניסיתי להסביר לה שלכלב יש אמנם יד יותר יפה ומתוקה אבל היא
פחות שימושית וחוץ מזה היא שעירה.
היו לה מספריים של בי"ס כמו שיש לכל הילדות בקלמר בכיתה ב',
עשויות מפלסטיק ורוד.
הן לא היו חדות ולכן נשארו לה רק שריטות קטנות והיא לא יכלה
להפטר מהאצבעות.
לא הבנתי איך היא לא נגעלת מכל הדם והיא אמרה שהדם זה כמו דבק
שאפשר להשתמש בו כדי לעצב ולבנות את הגוף כמו פסל, אפשר לעשות
מה שרוצים, הכל אפשרי וכשהיא אמרה את זה היא פתחה את הידיים
והסתכלה אל השמיים עם חיוך שאף פעם לא ראיתי, אצל אף אחד
בעולם.
התקשיתי להבין איך היא לא אוהבת את עצמה, כל הבנות היו חולמות
לגוף, רזה וחטוב כמו שלה.
לא היה לה עניין גדול באוכל, זה היה כמו דלק, אם היה אפשר
להחליף אותו בכדורי אנרגיה זה לא היה משנה לה.
היא אכלה רק כדי לחיות, אבל לא היה לה תאבון לחיים.
היו לה עיניים גדולות ויפות עם הרבה כעס, שפתיים תמימות
ומחושבות, לעולם לא מרפות, לעולם לא סולחות.
היא הייתה מתהלכת בקפידה, מנוהלת על ידי מנגנון פנימי שמווסת
כל תנועה, כל תזוזה, עקבתית, שיטתית, מחושבת, מכוונת.
הכול אצלה מתוכנן, כל עפעוף, כל נשימה.
היא ראתה בעצמה אומנות שאפשר לעצב, כך היא מצאה את החופש.
היתה צובעת את שערה לסגול, מחוררת את גופה בחישוקי מתכת
מכאיבים, היא רצתה להוכיח שהיא שולטת על הגוף ולא הוא שולט
בה.
הכאב לא היווה פונקציה עבורה, לשומדבר. הוא רק היה חלק מהדרך
למטרה,
כל מטרה.
לרוב היא לא הייתה יוצאת מהבית, אנשים לא היו חשובים, גם הם
היו פונקציה.
לא היה בה טיפה של רגש, אהבה, התרפקות, או לפחות היא לא הראתה
את זה בשום דרך.
היא דיברה אליי באופן קר, על אף שאהבה אותי.
האהבה היתה ידיעה בלבד.
קיבלתי אותה כמו שהיא ואהבתי את המוזרות שלה, כל דבר  בה היה
נראה לי במקום, טהור, לא מזוייף, לא היה בה טיפה של שקר.
האהבה שלי אליה תמיד הייתה שם ולא משנה מה היא עשתה ואיך
התנהגה, זה היה מין אקסיומה שקיבלתי ולא שאלתי שאלות.
הייתי באה אליה לחפש חיוך קטן ואם הצלחתי לסחוט אחד אפילו
שידעתי שהיא מרחמת עליי ונותנת לי אותו בחסד, זה היה עושה לי
את כל היום.
לפעמים בלילה הייתי חולמת עליה ובוכה מתוך שינה, מגעגועים. גם
כשהיא שם היא רחוקה באוקיינוס המחשבות שלה, לא נותנת לי
להכנס.
לרוב היתה לובשת כפפות שחורות כדי להתגונן מהממסד האכזר ששופט
ומעניש.
היא לא רצתה להכנס לשם אבל היתה קרובה לזה.
ידעתי שאני לא יכולה לעזור לה, שזה יקרה שהם יקחו אותה בסוף
ומה שנותר בינתיים זה לנצל את הזמן ולהנות ביחד כמה שיותר.
פחדתי שהם יקלקלו אותה, לא רציתי שתשתנה.
זה היה מסלול חד סטרי, למרות שידעתי מה הולך לקרות היתה לי
תקווה קטנה שאולי יקרה איזה קסם ואולי היא תשמור על עצמה.
אבל  זה היה בלתי אפשרי, היא נכנעה, והם הפכה אותה מחתולה
פקחית לסמרטוט מהלך
ועדיין החתכים נשארו.
התרופות הרגו לה את הנשמה. היא שכחה מי אני ומה אני עד שהלכה
לאיבוד ולא ראיתי אותה יותר.
היא מתה לי.