כמו דגים גדולים בתוך אקווריום,
הם כלואים בתוך שתיקתם.
הם מנסים להניע את השפתיים,
ללחוץ חזק על הבטן כדי שיצא קול,
אך הגוף מסרב ולא נענה לרצונם. המילים אינן יוצאות.
הד גדול יוצא מתוכם, הד של שתיקה.
אפילו על עצמם, הם אינם יכולים לסמוך, הגוף בוגד בהם.
לעיתים חיוך של ניילון מתעטף על פניהם,
לא ברור אם הוא עוטף שמחה או עצב.
פניהם מתוחים וחשופים לכל ועיניהם פרוצות.
שפתותיהם כנועות לשתיקתם.
הם רוצים לבכות ולא יודעים לאן לוקחים את הדמעות.
הבכי קבור עמוק למטה, בבטן.
הם רוצים לצעוק, לדחוף אותו למעלה,
וכל הרגשות מתערבבים עם הכל
זה כל כך קשה לדחוף במעלה הבטן.
זה עולם שחודר אליהם ולא נותן להם מנוחה,
הצבעים, הריחות, הקולות, הטעמים,
הכל פה מוגבר בעוצמה חזקה.
הכל פה חדש ומפחיד,
ולא מובן איך הדברים מתנהלים, ומסתדרים.
כולם יודעים את הסודות שהם אינם יודעים.
כל יודעים על איזה כפתורים ללחוץ ורק להם לא הסבירו.
קשה ללמוד את העולם הזה, קשה להיות כאן.
קשה להיות בן אדם. |