קשה לגור בבניין.
אני שומעת את כל הקולות.
את הקול של המקרר ושל העלים בחוץ, של הרוח, של המים בשירותים,
צליל של צעדים עולים במדרגות, כף מתערבבת בסיר, ילד צוחק, כלב
נובח, בחור מנגן, איש מזמזם, ציפור מצייצת, מכונית עוברת,
טלפון מצלצל.
אני שומעת הכל, בו זמנית, אין לי שום מסנן לעצור את הרעש
והאוזניים כואבות לי, הצלילים עוברים ממש בתוכן כמו בתוך תעלה
והצלילים כבדים לי בתוך האוזניים.
הייתי רוצה לסגור את הכל, להצליח לחשוב, להצליח להתרכז, אבל
הרעשים מושכים אותי אליהם, אני בתוך הרעש, אני נשאבת אליו.
מתגעגעת לשקט, מכורה לשקט טוטאלי, אני נכנסת לתוכו ומרגישה שם
בטוח, מרגישה שם אני.
אני מרגישה את השקט עוטף אותי בזרועותיו, מחבק אותי, בתוכו
נמצא כל הסודות של הקיום, מהשקט הזה אני שואבת את כוח החיים.