בכורסא חנה לא נותנת לגעת.
"אתם יודעים שכל מה שאתם רוצים אני מוכנה לתת. אתם רוצים אז
אני אקנה לכם כזאת כורסא שיהיה לכם, מה שתגידו, זה לא בשבילי,
אני כבר לא צריכה כלום, אתם יודעים. אבל ככה אני רוצה אותה
עכשו, ריקה."
וככה הן יושבות שתיהן כל ערב בדירה הגדולה והחשוכה, רק האור של
הטלויזיה, חנה על הקצה של הספה, דרוכה קצת לפנים, והכורסא,
ריקה, לידה.
כורסת עור חומה, אמריקאית, כזו שמשלחת הדום קטן לכפות הרגליים
וכרית קטנה לראש, כשמתיישבים עליה. גדי הביא מארה"ב במיוחד
לאבא, שאולי יצליח ככה להרדם.
עליה ישב- התענה וולדק בארבעת החדשים האחרונים שלו, הארורים
בחייה, עוד לילה ועוד לילה מחוץ למיטה, כשהשינה מיאנה לבוא,
כששמר על עצמו ער כל הלילה, כאילו יוכל לו, למוות.
לשווא.
שהרי זה כבר קנה לו בו אחיזה איתנה, מצהיב את פניו, מסחיף
ראותיו, יוצק ברזל ברגליו, אבל לא נוגע לו בראש. משאיר את
וולדק שלה מצחיק, חכם, מתוק, עייף מאוד, מביט בתדהמה גדולה אל
גופו ההולך ואוזל, ומספר לה, בעיניים עצומות, איך זה למות.
בפנים אני זוכר איך זה מרגיש להיות בריא, אמר ביום האחרון,
שכוב על הגב, עיניים עצומות, אבל רק זוכר, כבר לא מרגיש.
לא אלה היו הארורים בחייה. אלה היו הארורים בחייו.
שלה התחילו רק עכשו, כשעזב אותה כאן לבד.
לפחות אם היה מדבר אתה על זה קודם. הילדים ידעו שזה הסוף. גם
הוא ידע, וגם הילדים ידעו, ואפילו הנהג מונית שהיה לוקח אותם
שלוש פעמים בשבוע לדיאליזה ידע. רק לה נתנו להסתובב לידו,
בוקר, ערב, צהריים, לזכור את כל הכדורים, להכין אוכל, לזרוק
אוכל, לספר לרופא, שממילא לא הקשיב לה, להתנהג כאילו או-טו-טו
יצליחו ל"העמיד אותו על הרגליים", לשמוע אותו משתעל, ריאות
מלאות נוזלים, פעם אחת נישק לה את הידיים שלה כשרחצה אותו,
מביאה לו תרופות, מכסה אותו בשמיכה, ער שעות על שעות בכורסא
שלו, והיא לפעמים נרדמת ומתעוררת בבת אחת, רואה את העינים
הפקוחות שלו, עדיין פקוחות, כל כך אשמה...
אז אם הוא ידע, למה לא אמר לה. איזה הוראות אחרונות, הרי לא רק
הוא בעסק. איך שלח אותה למדבר החיים הזה, הוא לשמאל והיא
לימין, בדיוק עכשו כשהיא כבר זקנה, ואפילו לא אמר לה מה לעשות,
איך לחיות את הזמן הזה עכשו לבד. איך היא יכולה לבד.
היתה בסוף השבת ההיא, שהרגיש שוב כל כך רע, עד שהיתה מוכרחה
עוד פעם לקרוא לאמבולנס, והם אמרו לבית חולים. וולדק, הצל של
וולדק, היה על המיטה, על הגב, שרוע, מביט בתקרה, מסביר לההוא
משח"ל, שלא כדאי, מוצאי שבת זה זמן לא טוב לגשת לבית חולים, יש
רק תורנים זוטרים, יותר טוב לחכות עד הבוקר, אולי מחר, אבל הם
לא התווכחו אתו בכלל ורק ארזו אותו באלונקה, והוא עוד ביקש
מהאיש באמבולנס שלא יצפור, כי לא נעים מן השכנים, כל הטררם
הזה. צלול כמו תמיד, חלש, רבע עוף נהיה ממנו, מהגבר החזק שלה,
איך ביקש מהאחות הקטנה מאחורי הוילון שלא תטלטל אותו, אין לו
כח, כואב לו הכל, ואין לו כח, והיא ענתה לו, מה אתה רוצה, מה
אין לך כוח, גם אני אין לי כח, עבדתי כל היום, וחנה עמדה
מאחורי הוילון, רותחת, שהרי הוולדק שלה האמיתי, לא זה ששוכב שם
עכשו כמו גוזל לא מוצלח, הוא כבר היה מראה לה מה זה דיבורים
כאלה - אבל סילקו אותה גם מן הוילון לחדר המתנה, ואחרי שעה
קראו לה לחדר של מנהל חדר המיון, והוא הכין לו פרצוף ששמור רק
לאסונות, עכשו זה היה במיוחד בשבילה, והוא הביט בה בלי עיניים,
שזהו, כאילו היא לא ידעה, והוא מצטער, אבל הם בטח מבינים
שממילא כבר לא היה הרבה מה לעשות, החולה כבר הגיע במצב מאוד
מאוד לא טוב.
ומחוץ לחדר המנהל היא כושלת אל הזרועות של מוטי, והמולה של
החלפת משמרות, והאחיות נפגשות אחת עם השנייה, בחיבוקים,
ונשיקות, ושמחה גדולה, והוא פתאום נהיה מת, מת, הוא פתאום ממש
איננו, בבת אחת איננו, והבן שלה מחבק אותה בשקט, שום דמעה לא
היתה שם, והאחות נותנת לה בלי מילה חבילה עם גרביים ומשקפיים
וביד את טבעת הנשואין שלו, והיא מיד שמה אותה על השרשרת זהב
שלה על הצוואר שלה שהיה שלו, רק שלו, והיא מבקשת לעשן סיגריה.
פעמיים בשבוע היא מטלטלת עצמה, קטנה, בהירה, רגליים קצרות,
נעליים אורטופדיות, אל הבית של הילדים, שגרים בסמוך. הכלה,
ארכיטקטית רעשנית, תמיד עסוקה, מחכה לה בדלת, ביד אחת דוחפת
איזה לחמניה לפה, מין רזה כזו, גל עצמות, מתחת לזרוע תחובים לה
ניירות גדולים של שרטוטים, ובין הכתף ובין האוזן תמיד תקועה לה
שפופרת טלפון.
הילדים מסתובבים, מוזנחים, יותר מדי מקדונלדס. אז היא באה
להכין להם משהו מזין. איזה עוף עם פירה, איזה כדור בשר עם
עגבניה. מה כבר נשאר לה לעשות.
עם ברונקה ומרים היא כבר לא נפגשת. ברונקה כל הזמן בבדיקות, יש
לה לחץ דם, או סוכר, או השד יודע מה, ומרים מצאה לה איזה חבורה
למשחקי קלפים. כמה קלפים כבר אפשר לשחק?
היתה שבת אחת בבוקר, רק קצת אחרי השבעה, שלבשה את השמלה החומה,
שיש לה ריצ'רץ' מאחור. כמה שניסתה לא הצליחה להגיע לגב שלה.
התיישבה על המיטה והחליפה שמלה. את החומה תיתן כבר למישהו.
צריך עכשו רק בגדים שמסתדרים אתם לבד. היא לא צריכה אף אחד.
היא יכולה לבד. אם היא לא יכולה לקבל ממישהו אחר את מה שהיא
רוצה, היא מסתדרת לבד. ככה היה תמיד. היא יודעת לוותר, היא
יודעת לסבול בשקט. רק שלא ירחמו עליה.
הדירה החדשה, שנכנסו אליה רק אחרי שיצאו לפנסיה, רוחשת בלילה
קולות קטנים, מאיימים.
גם השעון, כל הזמן מתקתק. חזק כל כך. אף פעם לא שמעה את זה ככה
קודם.
היא לא מבינה איפה הוא הלך. השקט הזה עומד בחדרים. הרהיטים
מחכים. במיוחד הכורסא. החלוק שלו תלוי על וו האמבטיה, הריח שלו
עוד פה. היא לא יכולה לסבול את השקט הזה.
רק המים שזורמים בשירותים אחרי שהיא נכנסת עושים רעש כאילו
חיים פה.
אז היא כל הזמן שמה רדיו.
.
בלילה הכי קשה. השעון מראה שלוש, שלוש ודקה, שלוש ושתי דקות.
המיטה ריקה. היא יורדת, ומדליקה את האור, והוא לא במטבח, והוא
לא בשירותים, והמראה באמבטיה מחזירה לה רק אותה. הוא גם לא
בחדר הקטן, ויושב שם שותק המחשב שקנו בשביל הנכדים, והוא גם לא
בסלון, והוא גם לא ירד להוריד את הזבל, והוא כל הזמן לא,
והחדרים ריקים, והיא רוצה לצעוק, והיא שונאת את הרחש של
הרגליים היחפות שלה בחדרים, ואת השקט הזה,כל כך הרבה שקט, שאי
אפשר לסבול.
ובימים, כשהיא עוברת בשדרה, יושבים על הספסל החברים שלו, שרידי
ה"פרלמנט", ולפעמים נדמה לה, כולם כל כך דומים, אבל גם שם הוא
לא.
אז היא נוסעת לקבר שלו, פעם בחודש, בהסעה העירונית, ביחד עם
עוד שלושים אלמנות ושני אלמנים, מין טיול שנתי לבית הקברות, רק
כדי לגלות שגם שם הוא לא.
יש שם רקפות, שמשקה אותן איזה בחור בכיפה שחורה וציציות, אחרי
שדחפה לו פעם חמישים שקל ליד, כי ככה אמרו לה שצריך, והיא
מצחצחת את המצבה, היא מביאה אתה מברשת וקצת סבון, היא מצחצחת
כמו שרק היא יודעת, וולדק בטח היה מתפעל, שרק המצבה שלו ככה
יפה, כי אין מי שמנקה כמו חנה. אין מי שמבשל כמו חנה, ואין אמא
טובה כמו חנה. והנה הוא שכוב פה מתחת, מי יודע מה קורה שם,
מסכן, וחנה מנקה את המצבה מעליו, והיא לא יכולה אפילו לבכות.
לבד היא מכירה, מפעם. אבל לא ככה, לא עכשו, כשכבר אין לה כח.
גם אמא שלה עזבה אותה, ככה, בלי לדבר אתה קודם, לפני ששים שנה,
כשדקה קודם ירדה אתה מן הרכבת, מחזיקה חזק בזרוע החמה, נוגעת
בבד המוכר של שמלה ישנה שהתקמטה מהצפיפות, רעבה וצמאה, אבל לא
מפחדת בכלל, ריחות פה וזיעה וחרדה, אבל מה כבר יכול להיות, אמא
פה, אנחנו יחד, ואז בבת אחת נקרעת ממנה אמא שלה, הזרוע, והבד
המקומט, השביס עוד נפל לה מהראש, נרמס בהמוני רגליים רזות,
והיא נסחפת לבד בהמון ימינה, בנחשול כהה ועגום ומשונה, ואמא
איננה, אמא בכוון ההפוך, נחשול של אחורי ראשים כפופים, קריאות
בגרמנית, וכבר אי אפשר לראות כלום, אפילו שהיא מסתובבת כל הזמן
אחורנית, אבל קומתה קצרה מדי, ואמא נעלמת בקהל ההוא המבוהל
שמושלך לשני כוונים מנוגדים, ואין לה יותר אמא. ככה בבת אחת.
זה לא שהיא ותרה. בסוף גם היא הלכה שמאלה, אפילו שרק חמישים
שנה אחרי כן. עם הבעל שלה ושני הבנים, במטריות וגשם שבדיוק
התחיל, חזרה בדיוק לאותו מקום, בקשה מהם שלא יבואו אחריה,
והלכה סוף סוף שמאלה, בדיוק כמו שרצתה אז, ללכת אחרי אמא.
קרוב ומהר ניצב שם הקרמטוריום, כמה קצר זה בטח היה. לקחה אבן
מן האדמה המקוללת ההיא, עכשו היה גשם כבר יותר חזק, והניחה
אותה.
ואז נהיה בה שקט גדול, כמו שאמרה אחר כך לילדים, ששום פסיכולוג
לא היה מצליח לארגן לה כזאת הקלה, אפילו באלף שיחות. אז ככה
שקברה בסוף את אמא שלה, אפילו שחמישים שנה אחרי, וככה נהיה לזה
סוף.
אבל אז, כשאמא שלה עזבה אותה לבד, אפילו שהיתה רק בת שש עשרה
וכמה ימים רק הקיאה, ורוזי ופרידה הסתירו אותה כל פעם, כמה
שיכלו, שהגרמנים לא יראו, החולירות, אז עוד היה לה כח. אז היתה
צעירה, אפילו קצת יפה, תמיד חשבו שהיא גויה, היה לה שיער בהיר
ועור חלק. היה הגוי ההוא שהביא לה כל יום חתיכת לחם לבן, העביר
לה מעבר לגדר של המחנה. ככה היה לה כח לעבוד. חבל שלא ידעה
למצוא אותו אחרי המלחמה. אבל יותר טוב לא לחשוב על הזמן ההוא.
בטח לא מתוך רצון.
את וולדק ראתה יום אחד בתל אביב, ברחוב. ברחוב. בלונדי, נחמד,
מכנסיים עד הברכיים, גרביים אפורות גבוהות, סיגריה. כמעט
ארצישראלי. כזה היתה מאחלת לעצמה, אמרה לברונקה.
עזבי, אמרו לה, הוא לא רוצה ניצולת שואה. "ניצולת שואה זה כמו
תפוח נגוע" הוא אומר.
אין מה לדבר. אז היא באמת לא דברה ולא עשתה כלום. ככה היא. אם
היא לא יכולה לקבל את מה שהיא רוצה, היא מסתדרת לבד.
ובכל זאת אחרי כמה חדשים, בלי לדבר הרבה, הם חפשו אולם
לחתונה.
היא לא זוכרת רומנטיקה. ה לא כמו היום עם פרחים ומכתבים ושלטים
על תחנות האוטובוסים, ונסיעות כאלה של הצעירים לפאריז לכרוע
ברך ליד המגדל אייפל..
יום אחד פשוט הביא לה את הבגדים שלו לגהץ, ואחר כך בחרו אולם
ושמלה ונגמר כל הסיפור.
בימי שלישי היא מנקה את הדירה שלה.
כל עוד היא על הרגליים היא לא צריכה שום עוזרת. הפיליפינית
הקטנה הזו שלקחה אותו בכסא גלגלים, בחדשים לפני שמת, מאוד רצתה
להשאר, והילדים היו מאוד בעד. אבל מה היא צריכה. כל עוד היא
יכולה לעזור לעצמה, ככה היא תעשה. היא לא צריכה בן אדם זר
בבית.
היא מגיעה לכל מקום. היא שונאת לכלוך והיא לא כמו העוזרות שלא
מנקות בפינות. אפילו את המרפסת הסגורה מעבר לחלון בחדר
האמבטיה, איפה שתולים כביסה, שאפשר להגיע אליה רק אם עוברים את
החלון החוצה, היא מנקה. עולה על המכסה של האסלה של השירותים,
שהוא ממש ליד החלון, וככה עוברת לצד השני, מחליקה אל המרפסת,
על רצפת הבטון שבחוץ, שמכוסה במסתור כביסה מן הצדדים, ככה
שהשכנים לא יכולים לראות, ומטאטאה את כל הלכלוך שמצטבר,
ולפעמים עושה גם ספונג'ה.
שמה גם המקום של הסולם, שהיא מעבירה אותו החוצה מחדר האמבטיה
דרך החלון. כשהיא גומרת,היא עולה על הסולם, ועוברת שוב מעל אדן
החלון, חזרה אל הדירה, מחליקה בחזרה אל תוך חדר האמבטיה,
בגילה, כל הכבוד לה, באמת, וסוגרת את החלון, שהמזגן לא יתבזבז
על חללים מיותרים. הדור שלה יודע לחסוך, לא כמו הצעירים של
היום, שלא חושבים על המחר.
בדרך כלל, כשהיא גומרת לנקות, מתנפלת עליה המועקה. כאילו משהו
גדול ונורא עומד לקרות. היא מכירה את זה, כל החיים היא מכירה
את זה.
כמו כשהילדים היו קטנים, וולדק היה לפעמים מאחר לחזור מן
העבודה. היא היתה מכינה ארוחת ערב לילדים, עגבניות, מלפפונים,
קצת גבינה לבנה, חביתה. שמה על השולחן, קוראת להם לאכול,
והמועקה היתה מתפשטת מלמטה כאילו מתוך הברכיים למעלה לחלק
הנמוך של הבטן. והיא היתה יודעת, פשוט יודעת, שקרתה לו תאונה,
וזה הסוף שלה, והיתה מרגיעה עצמה שאם הוא לא חוזר היא פשוט
תתאבד, ותקח אתה את שני אלה, הילדים, שלא ישארו גם הם לבד, כי
הם לא צריכים לסבול ככה בלי אמא, והיא עוד פעם לא מוכנה שיעזבו
אותה.
וכשהוא היה חוזר, עם הריח המוכר שלו, והגבות הבהירות, שרק הן
נשארו לו מתחת לקרחת מכל הבלונדי עם המכנסיים והגרביים ברחוב
אלנבי, והיה מיד צוחק עליה, כששן הזהב מנצנצת לו בפה מאחור, לא
מלטף אף פעם, אבל גם לא כועס, והיה רוצה לדעת מה יש לאכול,
מלגלג עליה שהיא עושה עניין מכל דבר, מה יש לדאוג.
קצת נחמדות היו, המועקות הכבדות האלה. נהיה להן לאט לאט תפקיד
כזה נחמד, להבהיל סתם, כי בסוף הן באמת תמיד נגמרו בשום דבר,
וזה היה מין סידור כזה, קודם מועקה ואחר כך הקלה.
איזה עולם. טלפון נייד אחד, אם היה אז, והיא לא היתה מכירה
בכלל מועקות. אבל אז עוד לא היו טלפונים, בכלל, מי מדבר על
ניידים, אפילו שבסוף הם היו הראשונים בשכונה שהיה להם טלפון,
כי וולדק היה יודע להסתדר, ותמיד היה להם יותר מלאחרים, אפילו
שלא היו להם הורים והם לא היו מפה, ואחרים היו להם הורים עם
פרדסים, והיו רופאים, ומהנדסים, והם היו אנשים פשוטים, אבל
בעשר אצבעות גידלו את שני הבנים והגיעו לדירה ומוטי למד
באוניברסיטה והתחתן עם ארכיטקטית ויעקב יושב בארה"ב, מרצה
באקדמיה, ואיך הם הצליחו ככה ה אם לא בגלל שהיא וולדק היו
אנשים שידעו כמה חשוב לבנות בית ומשפחה ואף אחד אחר לא היה
להם, ואת כל מה שהיה להם הם נתנו לילדים...
בהתחלה, אחרי השבעה, כשהחדרים התחילו להיות כל כך שקטים
ומוזרים, כל הזמן הוא איננו בשום מקום, ועוד איננו ועוד איננו,
אז התיישבה לה המועקה הזו, ובלבלה אותה לגמרי, כי כאילו הבטיחה
לה מתוך הגוף כאילו עוד מעט כל זה יגמר, עוד מעט הוא יכנס,
ויגיד לה שסתם, מה היא עושה עניין מכל דבר, הוא רוצה לאכול
ושום דבר, וזה כל הזמן לא קרה, כבר המון המון ימים. ובבוקר
כשהיא קמה הוא שוב איננו, לא באמבטיה, לא במטבח.
לפעמים היא כבר ממש מבינה, לאט לאט, ששוב הוא לא יהיה היום, גם
לא על הספסל שבשדרה.
אבל בכל זאת היא עוברת שם, על יד.
עכשו היא גמרה לנקות והיא מחפשת את הסולם, שתמיד נשען על הקיר
שבין המרפסת לבין הקצה של החלון, וגם הוא איננו. לא במקום.
הקיר ריק לגמרי. אין סולם.
היא עומדת בין חבלי הכביסה, על רצפת הבטון. רדיו מנגן מן
הבניין ממול, ואם מתאמצים, אפשר לראות את המכוניות בחניה של
הבניין, בין הפתחים של מסתור הכביסה. אבל היא בחוץ, ומשקוף
גבוה של חלון חוצץ בינה לבין חדר האמבטיה, מגיע לה עד הכתפיים,
ואין לה סולם.
איפה הסולם. הסולם בחדר השינה. אתמול עשתה ארונות, החליפה מצעי
קיץ בחורף.
וולדק כבר היה מעיר לה שלא החזירה. הוא אהב סדר, וולדק שלה.
הוא כבר היה מביא לה אותו, אם היתה קוראת לו ומבקשת.
היה לוקח לו זמן כמובן. היה מתרומם לאט מן הכסא במטבח, מקפל את
העיתון, מוריד את כוס התה אל הכיור, ומשתרך, בכפכפים החומים
שלו, לאט.
לחץ ברור מועך את שיפולי בטנה.
אולי תקרא למישהו בחנייה. יש חורים של אור במסתור הכביסה, אור
ואויר, זה כדי שהכביסה תוכל להתייבש, זה הרי כל הרעיון של
המקום הזה, ומישהו אולי יעבור למטה בחנייה.
אבל הבושה.היא לא רוצה לבקש מאף אחד שום דבר, שלא ירחמו עליה,
חלילה.
וחוץ מזה, נניח שהיה עובר מישהו, אולי אפילו השכן הג'ינג'י
מלמעלה, שבקושי אומר שלום במעלית, מה הוא חושב לעצמו, אז מה אם
היא אלמנה היא כבר לא בן אדם, והיא שונאת שירחמו עליה, למרות
שככה, במצבה, איך אפשר לא לרחם עליה -
טוב אז ממילא מה זה יעזור, הדלת של הדירה נעולה, ואי אפשר
ממילא לפתוח ולהכנס ולהביא לה את הסולם.
תמיד, מאז שהוא איננו, הדלת נעולה, הרי היא לא יכולה לסמוך על
כל הארחי פרחי שעלולים חלילה לתקוף אשה זקנה בבית לבד.
וכבר היו דברים מעולם. כבר שמעו מקרים של קשישות שתקפו אותם כל
מיני חולי מין, רחמנא ליצלן. רק זה חסר לה.
עם ארבעים בחורים היא היתה בקיבוץ, כשעלו ארצה, ולאף אחד לא
נתנה לגעת בה. ולא שלא ניסו. אבל היה היתה טהורה. כשיוסל אמר
לה משהו על הצוואר הלבן והחלק שלה, רצה לראי לבדוק את עצמה, אם
היא נראית חלילה כמו זונה.
רק וולדק, וככה זה כבר ישאר.
אבל עכשו מכל זה יוצא שהדלת נעולה, ואפילו אם היה מישהו בחניה,
ואפילו אם היא היתה מתגברת על הבושה, סולם לא היה יוצא מזה.
הילדה של מוטי תגיע בצהריים, זה היום שהיא אוכלת אצל סבתא,
אבל גם לה אין מפתח.
למוטי יש מפתח לדירה שלה, אבל הוא בעבודה ונסע היום לחיפה
וחוזר רק בערב. הטלפון רחוק, ועכשו היא גם קצת רעבה, וקצת
צריכה לשירותים.
ומכל זה אין לה שום דרך לצאת מפה, ואין לה, ואין לה, והיה לה,
ונגמר, וולדק עוד פעם לא פה, והוא לא מגיע והוא איננו, ונמאס
לה מזה שהוא שוב פעם איננו.
והלחץ בבטן נהיה כאב גדול, משתק, בלתי נסבל, ועולה למעלה.
עכשו יורדות דמעות גדולות בבת אחת. ואחרי כן בא קול מבהיל,
יוצא מתוך הגרון שלה, ונהיה יותר חזק, והיא מתיישבת על הרצפה,
שרק עכשו נקתה, רצפת בטון לא חלקה, עוד רטובה קצת בחריצים,
והיא מקשיבה בפליאה גדולה לקול הנשבר הזה שממלא את המרפסת
הסגורה של הכביסה, קול של בן אדם בבית, סוף סוף קול של בן אדם,
חי, רוצה אחרת.
היא,שלא בכתה כשלקחו את אמא שלה, וכשהמנהל חדר מיון הכין את
הפרצוף תשעה באב שלו בשבילה, וכשהילד הלך לצבא, וכשהשני התחתן
עם הארכיטקטית הרזה הזו.
שעה אחר כך נהיה הדלי הפוך, וכל הכביסה ירדה מהחבלים ומקופלת
יפה וחזק על הדלי, וככה נהיו עוד איזה שלושים סנטימטר, ואפשר
כנראה לעמוד על כל זה, ועכשו היא מטפסת, וחדווה קטנה תופסת
אותה לא מוכנה כשהיא מחליקה מאדן החלון חזרה אל חדר האמבטיה.
כשמוטי מגיע בערב לאסוף את הבת שלו מסבתא, היא כבר לא מספרת לו
כלום.
מה חדש, אמא? איך הוא מסתכל עליה, ולא רואה אותה.
בסדר, אינגלה. מה כבר יכול להיות אצלי חדש.אני מסתדרת, אתה
יודע.
בוא, הכנתי לך איזה סנדויץ', בטח בבית אין לך כלום.
כשהדלת נסגרת אחריו ואחרי הבת שלו היא הולכת לסלון, ומדליקה את
האור, ואת הטלויזיה, ומסתכלת על הכורסא.
פתאום מתחשק לה. ועכשו היא מתיישבת.