כשאני יוצאת מהבית, אני צריכה לזכור ללבוש את הגוף, אני מרגישה
משהו גדול וכבד יושב עליי, לכל מקום שאני הולכת הוא בא איתי,
לפעמים הוא כואב ובא לי פשוט לזרוק אותו מעליי כמו בגד מלוכלך.
הגוף כבד מעליי, ואני צריכה להזכיר לעצמי איך להיות בת אדם.
מה עושים עכשיו? איך צריך לחיות? מה עושים עם המוח? עם כל
המחשבות והתחושות? אני נזכרת שגם אני חומר מתכלה ונהיה לי עצוב
פתאום, אני לא רוצה להתפרק, להתמוסס, להפוך גם אני לאדמה.
הגוף הזה גדול עליי, אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, איך להשתמש
בו, להפעיל אותו, על מה לוחצים כאן? ואיך מכבים את זה?
אסור לחשוב על זה יותר מדי צריך להמשיך את הגלגל.
ואז זה לא בא ומכאיב.
ורק בלילה כשאין לאן לברוח, כשריק לי ושקט, זה רק אני
והפחדים.
והם צצים כמו גבעולים קטנים, סימני השאלה עולים ואני הופכת
להיות נקודות קטנות בתוך החושך.
הרוח סוחפת אותי למקום אחר, אני מנסה לקשור את עצמי לעולם,
אחרת אני עפה ומתנתקת. |