אני נוסע במכוניתי ברחוב הרצל בתל אביב מדרום לצפון. ממהר
לעבודה, מקלל את הפקקים. עוד פעם התירוצים השחוקים לבוס - הגיע
הזמן לרענן את הרפרטואר - שוב המבט השופט תמיד בעיניו כתגובה
על המבט האשם תמיד בעיני.
כבר שנים שהרצל חד-סתרי מסלמה למגדל שלום ושנים שזה לא עוזר
והעומס בבוקר רק מתגבר.
כשאני עומד לחצות סוף סוף את הרמזור של שדרות רוטשילד, אני
רואה משמאלי עגלה רתומה לסוס נעה בכוון ההפוך. על העגלה אב
ובתו. הוא עם מקל ביד והיא עם שוט. אני מפנה את ראשי לכיוונם,
תוך לקיחת סיכון שמישהו יתפלח לפני ויגנוב לי את הרמזור.
זה לא עד כדי כך נדיר לראות סוס ועגלה בדרום תל אביב של היום,
בעד או נגד כיוון התנועה - בתיכון עוד הייתי תופס טרמפ על עגלה
בדרך לבית הספר- אבל משהו בצרוף המוזר של צמד העגלונים נגע
ללבי.
אבא וילדה.
ברגע הקטן של ההתבוננות נשר ממני השריון המחוספס שלבשתי יחד עם
הבגדים בהשכמה האכזרית של אותו בוקר, והרשיתי לעצמי לגעות
בבכי.
איפה אבא שלי?
איפה הילדה שלי?
מי אתה אבא? למה לא לקחת אותי אתך על הסוס ועגלה שלך אבא?, על
האופנוע עם סירה שלך?, באוטו משא שלך?, לעבודה שלך?
מה להגיד לבוס אבא?
מה להגיד לילדה שלי אבא?
מי אני, אבא?
מי אני?
אבא?!

נוב' 2000