נכנסתי לאוטו והתיישבתי במושב הקדמי לא זה שליד ההגה, חגרתי
חגרתי בטיחות "יששששש" צרחתי לשמים, "אני מבין אותך אחי, שלוש
שנים אני מחכה ליום הזה, רק עוד קצת, עוד שלושה שבועות אנחנו
בבית".
HOME SWEET HOME""
קול נשמע מאחור "במקרה שלי זה ישירות לארה"ב"
הסתובבתי "יוסי אני רואה שהצטרפת לדרך"
"כן אורי אמר שהוא יוריד אותי בעפולה אני אקח משם אוטובוס
לי"ם"
"בונא אחי תפעיל מזגן לפני שאני מת פה נראה לי שנפל עלינו איזה
חום יולי אוגוסט"
"סגירת מעגל מהטירונות, איזה חום היה אז אה?" שאלה רטורית
שהחזירה אליי הרבה מראות ישנות
התחלנו לנסוע, "נו אז תגידו, יש לכם תוכניות לאחרי השחרור,
וכשאני שואל את זה אני מתכוון שאורי יגיד מה התוכניות שלו ואז
אני אדבר כי אנחנו יודעים מה התוכניות שלך יוסי"
יוסי שלח לי מבט עצבני דרך המראה
אני ואורי גיחכנו מקדימה
"אני הולך ללמוד עוד חודשיים, בינתיים אני הולך לעשות קורס
מצילים הרי קיבלתי ואוצ'ר מהצבא, ואתה יודע אני הולך לעזור
בבית, מאז שאמא עזבה יש לנו קצת בעיה תקציבית"
"כן אנחנו יודעים, לא בכוונה ראינו אותך מדבר עם חנה לגבי
הת"ש"
"יוסי מה אתה מזיין את המוח, אתה עשית את זה בכוונה, עכשיו אני
כועס עליך ואני לא אדבר איתך בחיים, צא מהאוטו עכשיו!!!" הוא
האט ועצר בצד של הכביש
יוסי הסתכל קדימה ראיתי אותו דרך המראה "א א אתה רציני?"
"מה נראה לך שאני צוחק? צא החוצה עכשיו"
התערבתי בשיחה "תקשיב אורי, איך הוא יצא מפה?, איך הוא יגיע
הביתה? אולי תרגע קצת" ידעת שהוא צוחק אבל יוסי לא ידע וזה קרע
אותי מצחוק
"עזוב אותי בשקט, ואתה צא החוצה"
יוסי פתח את הדלת "תגיד מה אתה מפגר באמת  נראה לך שהוא
רציני?
"יוסי אני צוחק איתך,אתה החבר אחי טוב שלי מהטירונות"
יוסי חייך לעברנו חיוך מאולץ וסגר את הדלת, "לא מצחיק, אני
מכיר אותך 3 שנים ואני עדיין לא יודע מה עובר לך בראש"
"זה בסדר אחי אני גם לא יודע מה עובר לי בראש"
"אז יוסי מתי אתה טס?"
אני טס חודש הבא אני הולך למכור דברים לתקופת הכרי..."
"הכריסטמס כן אנחנו יודעים שמענו את זה אלף פעם"
"כן מצטער לגבי זה"
"צוחקים איתך אחי תירגע כבר"
"אה, אני ואחי טסים לשם, בן דוד שלי עשה את זה לפני שנה הוא
עשה 1500 דולר בחודשיים, אחרי הוצאות"
"חזק"
"ביותר, אורי תחשוב שבזמן שאנחנו נעבוד כמו מפגרים בשביל 20
לשעה ונהיה מרוצים עד השמיים כשקבל את המענק יוסי ירוויח פי 8
מאיתנו"
"אתם יכולים לבוא איתנו "
"אני צריך לעזור בבית, אבל נראה לי שגל יכול לבוא איתך, מה אתה
אומר גל אתה טס לחו"ל"
"כן, גל מה אתה אומר?"
"יכול להיות, אני לא יודע מה אני הולך לעשות, אבל זה נשמע לי
רעיון טוב"
" טוב תקשיבו אני חותך קצת לישון, תעירו אותי 10 דקות לפני
עפולה"
"תתפנק על המושב האחורי למה לא?"
אני ואורי המשכנו לדבר על מה יקרה מה נעשה לאיפה נלך, בסוף
החלטנו לטוס עוד חצי שנה לדרום אמריקה, הוא העדיף את אוסטרליה
אבל שנינו ידענו שהיא מחוץ לטווח מכירים שלנו
"אין מצב שבחצי שנה נרוויח כל כך הרבה כסף"
"תקשיב אם אנחנו עובדים בעבודה שמשלמים 25 לשעה פלוס 6 וחצי של
העבודה המועדפת יש לנו כבר 30 ומשהו"
" ו 2  אבל מי סופר"
"מי שסופר יודע שזה 31 וחצי" הסתכלנו אחד על השני במבט מזלזל
ועשינו פרצוף מפגר, הוא המשיך "אם אתה עובד 12 שעות ביום אתה
יכול לעשות מספיק כסף ואז תוך חצי שנה אתה יכול לטוס לאוסטרליה
עם מספיק כסף לבזבוזים"
כן, אבל איפה אתה מוצא את העבודה הזאת "
שמע אני עליתי על הרעיון אתה תמצא את העבודה"
"גאון אתה, אה"
הוא חייך לעברי" זה מה שאמא אמרה לי תמיד"

אחרי חצי שעה בדרך ראינו חייל הולך על א' באמצע שומקום, ישר
אפילו בלי להגיד כלום אורי עצר את הרכב לידו, "גבר לאיפה אתה
צריך?"
"זה בסדר, תודה "
"נו, מה אתה רציני יאללה תעלה ניקח אותך למקום נורמלי"
הוא הסתובב אלינו ואז שנינו ראינו אותו מחזיק 5 אצבעות, ישר
הבנו שהוא צעיר "לא, זה בסדר "
"הוצאתי את החוגר והראתי לו " אחי אנחנו חיילים תעלה תעלה"
הוא נכנע "טוב בסדר, תודה"
הוא הלך לפתוח את הדלת מאחורה ואז חזר אלינו "יש שם מישהו
מאחורה"
"אחי מה קרה לך, צא מהשוק, תעיר את הבחור ובוא נזוז מפה"
אני ואורי לא היינו יכולים להפסיק לצחוק במשך עשר דקות, ניסנו
אבל הפנים של יוסי כשהחייל העיר אותו היו משהו לא מהעולם הזה
ובנוסף הוא עוד אמר לחייל שהוא יעלה אחרי זה ושבינתיים יעיר את
חגי איזה ש ו ק , לבסוף העניין נפטר ולמרבה הפלא בלי תקריות
נוספות, יוסי התעורר החייל התיישב ואנחנו המשכנו בדרך.
"גבר אתה יכול להוריד את הנשק זה בסדר"
"אה תודה אבל ככה יותר נח לי"
"לא זה לא מה אתה מזיין את השכל"
"אורי שתוק, שמע אחי לי קוראים גל זה לידי זה אורי וזה שלידך
זה יוסי, אף אחד לא יגע לך בנשק אין לך מה לדאוג"
"טוב אני מניח שזה יהיה בסדר, אה סליחה אורי עד איפה אני יכול
לתפוס איתך טרמפ אחי"
פששש "אחי" נפתחנו אה, "אנחנו נוסעים לעפולה ואז לתל אביב
לאיפה אתה צריך להגיע ?"
"תגידו יש ישיר מעפולה לבאר שבע?"
הסתובבתי אחורה " תגיד אחי מה אתה גנוב?"
"למה? מה קרה?"
"אתה רוצה להגיד לי שאתה מעדיף לנסוע באוטובוס מעפולה לבאר שבע
מאשר לנסוע באוטו עד תל אביב ומשם לקחת רכבת?"
"אה אני לא יודע"
" עזוב אחי אתה תרד בעזריאלי ומשם תקח רכבת".
"טוב בסדר, תודה".
כמו כל חייל בטירונות לקח לו בדיוק חמש דקות להיכנס למצב של
טוק רצחני, הנחירות שלו היו כל כך חזקות שהיינו צריכים להגביר
את המוזיקה עוד ועוד, איך הוא לא התעורר.
הגענו לעפולה, התיישבנו באיזה שהיא מסעדה, לא משהו רציני:
שווארמה בלאפה עם שתייה בצד ולא צריך כלום חוץ מברכת הדרך.
האוכל היה סביר כולנו הסכמנו על זה, אפילו חיים הסכים שהאוכל
היה לא משהו "אתה רוצה להגיד לי שזה לא נחשב אוכל טוב אפילו
לעומת מה שאתה אוכל בטירונות?"
"אה... אתה מדבר אליי ?"
"חיים אתה היחידי בנינו שהוא בטירונות".
"אה הבנתי, האמת שהאוכל בבט"רים (בסיסי טירונים) החדשים ממש
השתפר".
המשך הדרך היתה די נעימה חיים נפתח ומסתבר שהוא אחלה של בנדם,
קצת גיק אבל בכל זאת סבבה, חיים גר באחד ההתנחלויות בשטחים,
ההורים שלו עלו לארץ שנתיים לפני שהוא נולד וביחד עם שתי
משפחות הם הקימו התנחלות באיו"ש, הבחור הזה בניגוד למשפחה שלו
חי כל החיים שלו כשמאלני גאה, כשהיה בגיל 17 מחבל ירה באחותו
הקטנה למוות, באותה תקופה היה סיפור גדול על זה, שני מחבלים
חדרו את הגדר והתבצרו באחד הביניינים כשבתוכו היו אחותו וחברה
שלה, כשכוחותינו נכנסו המחבלים לא נכנעו והוציאו להורג את שתי
הילדות, מאז אותו יום חיים שם בכיס הקטן את ברוך מרזל מבחינת
קיצוניות. סיפור קשה עבר על הבחור, ראינו את הדמעות זולגות על
הפנים שלו, ראינו את הזעם העצור, ראינו ולא יכולנו לעזור.
"אחי ותגיד ההורים לא רצו לעזוב את ההתנחלות?"
"ברשותכם באו נעבור נושא, הבחור הזה שהיה פה קודם הוא התגייס
איתכם?"
"מי? יוסי?, כן אחי אני גל והוא כבר שלוש שנים ביחד, מהיום
הראשון בבקו"ם על ליום הראשון בחפש"ש".
"תגידו עוד כמה זמן מגיעים לת"א?"
"אנחנו כבר בהרצליה"
"אבל בערך כמה זמן , אני פשוט לא מכיר כל כך את האזור".
"עוד פחות מחצי שעה נהיה ברכבת".
"תקשיבו חברים אני חותך קצת לישון" הסתובבתי לכיוון חיים. "
אחי אם אני לא תתעורר אז שיהיה לך שירות קל ותהנה בסוף זה מה
שחשוב"
"סבבה אחי, תודה" הוא ענה לי בטון השוקיסטי שלוץ
התעוררתי למגע סטירות על פניי , הרמתי את הראש וחטפתי לטמה
לפנים "בונא מצטער אחי זה היה מכוון ללחי"
"אל תדאג אני עוד אחזיר"
"בונא חרפת רציני אה?"
"כן, תקשיב אני חייב לזוז אבל אתה בא ביום שישי נכון?"
"אני לא יודע אבא רוצה שהשישי הזה נהיה כולם ביחד "
"שמע אחי זה חשוב אנחנו נפגשים כל המחזור תחשוב כמה זמן לא
ראית אותם"
"אחי ראינו אותם אתמול בטיול משתחררים"
"אתה יודע למה אני מתכוון"
"כן אני אדבר עם אבא אל תדאג יהיה טוב"
"יאללה ביי אחי, קח הכל בקלות: את המסריח כבר עברנו עכשיו נשאר
רק הקשה"
סגרתי את הדלת הלכתי לכיוון הבית שאלתי את עצמי בראש "מה אני
רוצה לעשות עכשיו?"
אני יכול לעבוד באיזו עבודה מועדפת או אולי לטוס עם יוסי,
ההצעה שלו לגבי הכריסטמס היא מאוד מפתה, אבל לפני שסיימת את
המחשבה קול ניפוץ קטע לי את קו המחשבה.
הלכתי כמה צעדים בחזרה, וכשראיתי את מה שראיתי התחלתי לרוץ,
התיק החליק לי מהכתף אבל לא היה אכפת לי המשכתי לרוץ ולרוץ עד
שהגעתי אליו, האוטו שלו היה מרוסק, נהג המשאית יצא גם הוא, הוא
כנראה היה בהלם כי הוא לא אמר או עשה כלום הוא פשוט עמד מעליי
מבלי להוציא מילה,
"תתקשר למגן דוד אדום" הוא הסתכל עליי עוד שנייה אחת ואז הוציא
את הפלאפון מהכיס,
"מהר מהר" צרחתי לעברו "אורי סתכל עליי, אורי אני כאן איתך אל
תדאג יהיה בסדר" חמש דקות ושני ליטר של דם, אחרי זה האמבולנס
הגיע, הם לא נתנו לי לנסוע איתם אז הגעתי לבית חולים באוטובוס,
כל האנשים הסתכלו על "הילד" הבוכה עם הדם על הבגדים ולא אמרו
לי דבר, אולי עדיף כך.
בערב הרמתי את הפלאפון והתקשרתי "יוסי, הוא מת" ושנינו לא
היינו יכולים להפסיק לבכות בטלפון.