כשיהודה נכנס למשרד הוא ברך את כולם בברכת "בוקר טוב", הוא
תמיד נהג לעשות כן, רק שהבוקר הטון שלו גרם לאנשים לשים לב
אליו.

יהודה לא היה אדם מן השורה, הוא היה אדם מחוץ לשורה, אדם שתמיד
עמד שם, במרחק כמה צעדים, לעולם לא ליד, לעולם לא קרוב מספיק
בשביל שיבחינו בנוכחותו.

הבוקר יהודה כבר לא עמד שם, הוא כל הזמן עמד פה, ממש פה! לא
ניתן היה לפספס אותו, הנוכחות שלו תפסה את כל הבמה, האנרגיות
שבו פרצו לאויר העולם אחרי עשורים של דיכוי, אנרגיות כבדות,
מאימות!
איש מבין באי המשרד לא יכול היה להישר אליו מבט, לא שאי פעם
הסתכלו עליו אבל דווקא היום כשהיה ממגנט כל כך, דווקא היום
כראשים רצו לקום לקראתו העיניים לא עמדו בזה, אף אחד לא הצליח
להסתכל עליו, יכול להיות שהאנשים הרגישים שמו לב לעובדה
שבניגוד לכל יום אחר שבו ניתן להגיד בדיוק של דקות מה יקרה עם
יהודה, בניגוד לכל ההיסטוריה יהודה הפך להיות גודש של חומר לא
יציב, פצצה מתקתקת.

ארוחת הצהריים עברה על כולם כסידרה, שום שינוי, אותו סדר היום
משכבר הימים השתחזר לו להנאתו גם היום.
השינוי היחיד היה שמספר אנשים הזכירו את שמו של יהודה בארוחת
הצהריים בניסיון לבדוק אם מישהו מבין למה הבגדים המוזרים, ומה
לעזאזל פשר הטון הזה שמערער את הסביבה בעוצמה שעשויה להיות
הרסנית?

אף אחד לא זז ממקומו בסוף יום העבודה, כולם צייתו להוראותיו
הסמכותיות של יהודה, כולם נשארו בכסאות עד שהתבקשו לעזוב את
החדר ולהגיע למטבחון, בשורה ובלי להקים המולה מיותרת התחיל
להשתרך תור בכניסה למטבחון.
שם המתין להם מראה עיניים שגרם לחלקם הגדול הלם טוטאלי עד כדי
שיתוק וקיפאון, שם הייתה מונחת אחלה עוגה לכבוד יום הולדתו ה
38 של יהודה.

בתום הארוע יהודה ניגש לדלת המטבחון, חסם אותה בגופו ולא נתן
לאיש לצאת, מבטו היה מזוגג והוא בהה באויר, היו שהחלו לצעוק
שעליהם לצאת מיד, היו שניסו לדחוף קצת אך יהודה עמד שם ושום
דבר לא יכול היה להזיזו מהדלת הזו, לא לפני שיתן לכולם את הטיפ
היומי! "אל תצאו לגשם בלי מטריה!".
בתום הנאום בן 5 המילים יצאו כולם החוצה וירדו לכיוון הלובי,
עם צאתם של האנשים הראשונים החל לרדת גשם :)

מוסר השכל: יהודה צודק!