יש לי תיק,
                                               והוא בלון.
                       אני יכול להחזיק לו את החוט,
                והוא עף מעלי. הוא לא כבד. להיפך.
ויש בו: כובע צמר
          וסיר ואוכל.
        ובננות. המון בננות.
      ומעיל שהוא גם חם וגם חסין לגשם. ויש לו כובע.
   ועט ופנקס, ומספרי ציפורניים.
      אה, כן, ומים. ומכשיר שעושה שאנשים מופיעים ונעלמים
                                                    לפי מה
שאני רוצה.
ויש לו, לתיק שלי שהוא בלון, חלון.
חלון כמו שיש לכל הבלונים, רק שאת זה אפשר לפתוח.
       וכך אני יכול להוציא הכל ולהכניס דברים חדשים.

וחיסונים. גם חיסונים אני לוקח איתי למסע:
                                           חיסון נגד פחד.
רק אחד. מספיק. טוב, גם נגד בדידות, כי לא מספיק שיש מכשיר.
                                           וחיסון נגד
כלום.

למסע אני רוצה שיבואו כל מי שרוצים לבוא.
אבל לא כולם. אף אחד. לבד. אבל כולם.
בשביל זה יש לי מכשיר מיוחד.

                                 

המסע מתחיל ליד המים. ליד זה קצת בלשון המעטה: המסע מתחיל על
אבן. אבן לא כל כך גדולה. אפשר לעמוד עליה, או לשבת אם רוצים,
אבל לא לשכב. לשכב עליה אי אפשר. והיא נמצאת במים. לפעמים היא
די גבוהה, ולפעמים לא. במרחק של משהו כמו 10 מטרים מהאבן
לכיוון ימין יש מפל שמגיע מגבוה. גם משמאל. ומאחור. מלפנים יש
מפל שנופל למטה. מאוד רחוק למטה. האמת היא שלא רואים, כי האבן
רחוקה מהקצה, אבל זה מרגיש ככה...
ולפעמים המים גבוהים, ולפעמים נמוכים. ולפעמים המון רעש
ולפעמים שקט. המים צלולים, אבל לא רואים את הקרקעית, כי כשהמים
נמוכים, הם גועשים והקצף מסתיר, וכשהם גבוהים אז הם כל כך
עמוקים שהכל כחול כהה.
לפעמים המפלים מלמעלה יש בהם כל כך הרבה מים שהם מתנגשים באמצע
מהתנופה. ואז המים נשפכים עליך ואתה נרטב.
ואני על האבן. ואומרים לי להתקדם.
מזל שקראתי שבננות צפות. ומזל שלקחתי בננות.
אשים את הבננות בשק, ואצוף עליהן. אבל אין לי שק. אבל יש לי
בלון. ואם כבר בלון - ואם כבר הוא לא כבד, להיפך - ובכן,
יאללה, אני עף עם הבלון. אבל לאן? הכל פתוח. אבל זה בכל מקרה
לא אני שמחליט, זו הרוח. אז אני עף, והרוח מחליטה לאן. אני
עולה. עולה מעל למפלים. מגיע למעלה ורואה:



ויורד למטה. למה? מהבאסה, אני כל כך כבד, שהבלון לא סוחב.
יורד. יותר מהר ויותר מהר, ועכשיו ממש נופל. ופוגע במים למטה,
מתחת למפל האחד שיורד מתחת לאבן. ויש המון רעש וכל המפלים
גועשים. והמים עכורים. אני במים, עיניים פקוחות, והכל ירוק-חום
מגעיל, וחתיכות צפות במים.
והבלון צף ואני מטפס על החוט ועל הבלון. ונושם. והכל שקט.
והמפלים נופלים לאט ובשקט. והמים צלולים וכחולים, וכל כך
עמוקים...
נעים פה. לא רוצה ללכת. אבל אומרים שאדם צריך להתקדם בחיים.
אומרים שאם לא תתקל במכשולים - לא תתחשל. וצריך לעבור לשלב
השני במסע.
אז אין ברירה. והמכשול הראשון שאני רואה הוא המפל שהרגע נפלתי
ממנו, וזה באמת מכשול, כי אם אתכוון לעלות מעליו זה יהיה כל כך
מבאס, שהבלון בחיים לא יעוף. אז אני לא. אני נשאר.
והנה, מישהו בא. על רפסודה.
בים הענק הזה, האינסופי, שלפעמים הוא צלול ולפעמים עכור, עד
שאני כבר לא מבדיל ביניהם, מישהו מתקרב מרחוק.
זו מישהי, היא מתקרבת. היא באה עם הרפסודה שלה ממש קרוב לבלון
שלי. היא יפה, נחמדה, היא אומרת: הבאתי לך רפסודה.
                                    וקופצת למים.
                                     היא נעלמה.
                               אני עולה על הרפסודה.
                          ולמכשיר המיוחד שלי נכנסו מים.