הזמן הוא רופא,
שוכנעתי זה מכבר.
הוא שיעלה ארוכה לתחלואי,
יגליד צלקותיי,
יחבוש מורסותיי.

כאחות רחמנייה,
יערסל אותי בכפות ימיו
ובמטלית לחה ימחה מצחי
שקדח בייסורי החלטותיי.

בכל בוקר,
בביקור הרופאים,
יבדקני, יעיין בגיליוני
ויאבחן: "הוא צריך עוד זמן."

אך בגרדרובת הזמן תלבושת נוספת,
מלבד חלוקו הלבן.
מעת לעת מחליף הזמן
את סטטוסקופו בפטיש מגולף
ואת חלוקו הצחור בגלימה (אצטלה?) אפלה.

מעל דוכנו, ניצב השופט,
מביט בזעף על היכל צדקו.
מציב את בחירותיי על כפות המאזניים,
ראשו נד לצדדים. פניו קפואים.
קולו רועם - משפטים חותך
וגורלות חורץ.

השופט מצוי מעל לזמן.
על פניו נפרש - לא נפרש
דוק זעיר. חיוך?
דבר אינו חדש לו,
הוא הרי יודע.

מישהו אמר דין צדק?