היה לה קסם כזה שכולם הופנטו ממנו,
"את מיוחדת" תמיד אמרו לה,
היה לה חיוך כזה שכשה הייתה מחייכת
הייתה ממלאה את החדר באור,

כשהיא מחבקת אתה נמס בתוך זרועותיה,
כשתשמע אותה מדברת, תתמכר לחוכמה שבה,
היא יודעת מה לומר ובדיוק בזמן הנכון,
היא תגרום לך לקפוא במקום ממילותיה החודרות,

אני לא אשכח את הילדה הזאת,
איך היא ישבה שם באמצע המעגל
וכולם מסביבה הקדישו לה מחמאות מהלב,

אני ישבתי בצד ואפילו לא קנאתי,
כי הרגשתי אותה,
הרגשתי את הריקנות שמתחוללת בתוכה,
איזה חוסר אמון היא בנתה כלפי האנשים
שמחלקים לה ההרצה בלי סוף,

הצניעות שלה בלבלה אותי,
כולם ראו אותה כמאושרת,
העיניים שלה שידרו חוזק,
אבל לא לי,

רק אני ראיתי עד כמה
שהיא חלשה, שבורה,
המבט הזה שלה הזכיר לי משהו...

באמת מיוחדת הילדה הזאת,
איך היא חיה משהי,
שהייתה חולמת להיות.