המקצבים המשתנים האלו גורמים לי לדמם
מהאוזניים בזמן שאני עומדת מתחת למנורה
בעלת האור העמום הזה
ומחכה לך שתחזור עם המרלבורו האדום שלך.
לו ריד מנסה אותי, מותח לי את הגבולות
ורואה איפה אני נקרעת
והאור רק מכאיב לי לעיניים, כאילו היום
הגיע ללילה
והרגליים מתחילות לכאוב מהעקבים
ומהעמידה, ומלחכות לך, אז אני מתיישבת
ומתחילה לבכות, סתם כך, כי הרגשתי בחסך,
ואתה לא מגיע
כאילו הלכת לקיוסק הכי רחוק בתל אביב
הכי רחוק ממני
לו ריד תמיד הבין אותי הכי טוב;
הוא הבין שאני לא יכולה לרקוד יותר, שאני
אפילו לא מצליחה
לקום מהרצפה. |
