על התמודדות היהודים עם גזרות אנטיוכוס ועם גזרות משרד האוצר.
נכתב ב-2003 אך לא פג תוקפו.

אומר מדרש לחנוכה:
'בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל, שכל-מי שיש-לו בריח בתוך
ביתו יחקק עליו "אין לי חלק ונחלה באלהי ישראל"; מיד הלכו
ישראל ועקרו בריחים בבתיהם. עוד גזרו, שכל-מי שיש-לו שור יכתב
על קרנו: "אין לי חלק ונחלה באלהי ישראל"; מיד הלכו ישראל
ומכרו שוריהם.'

מדוע נאמר "אין לי חלק ונחלה" ולא נאמר "אין לי אמונה"?
רוצה הכתוב להדגיש כי האיום של היוונים על היהודים חורג מאיום
על דתם ואמונתם לכדי איום על זהותם ועל עצם קיומם כקהילה.
הכיצד?
ניתן להבין זאת מתוך עיון בכתוב בספר מלכים א' פרק י"ב. פרק זה
מספר על הפילוג שחל עם מותו של המלך שלמה בין חלק העם היושב
בדרום הממלכה (יהודה) לבין חלק העם היושב בצפונה (ישראל). וכך
מציג הכתוב את טענת ישראל (פסוק ט"ז): "מה לנו [כלומר - "אין
לנו"] חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהליך ישראל; עתה ראה ביתך
דוד וילך ישראל לאהליו".
"מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי" זו ססמת הפילוג ועניינה
קריאה למרד בבית דוד. המילים "אהליך" ו"ביתך" שבהמשך באות
כניגוד לאינטרס הממלכתי. העם נקרא לחזור אל ה"אוהל", כלומר אל
ביתו ואל משפחתו, וכך אף רחבעם, בנו של שלמה שביקש לשמור על
אחדות הממלכה, נקרא גם הוא לחזור ולדאוג רק לביתו ולשבטו.

כך רצו גם היוונים - לפלג את היהודים ולפגוע בזהותם הקולקטיבית
ובשייכותם לקהילה. הם ניסו את היהודים בכך שחייבו אותם לבחור
בין האינטרסים הבסיסיים של הבית והמשפחה לבין הזהות היהודית
והשייכות הכוללת לעם היהודי. למגינת לבם של היוונים, הראו
היהודים כי הצורך לשמור על זהותם הקולקטיבית חזק יותר. הם היו
מוכנים לוותר על הביטחון הפיזי שלהם ושל משפחתם בביתם (בכך
שעקרו את המנעולים מעל דלתות ביתם) והיו מוכנים לוותר אף על
ביטחונם הכלכלי (בכך שמכרו את שוריהם), וכל זאת בעבור חלק
ונחלה באלוהי ישראל, כלומר בעבור השתתפות ברכוש (נחלה) משותף
שהוא אמנם רכוש רוחני, אך כזה המבטא שייכות למקום אשר אינה
פגיעה להתרחשויות חיצוניות, אלא כל כולה אחוזה בנפשו של האדם
פנימה.
שייכות שכזו היא מרכיב בסיסי בזהותו של אדם.
ההתנגדות ליוונים - וביתר חריפות למתייוונים - היתה סביב שאלה
של זהות ושל שייכות לא פחות מאשר סביב שאלה של אמונה, ותגובתם
של היהודים, כפי שהיא מתבטאת במדרש, מבטאת את ההבנה כי בתחושת
השייכות והזהות יש לא פחות ביטחון מאשר במנעולים וברכוש.
היהודים מוכיחים בתגובתם לגזירות כי הביטחון בזהותם
ובהשתייכותם חשוב להם יותר מן הביטחון הפיזי המיידי ומן העושר
הארעי.

ההיסטוריה הוכיחה כי בחירתם של היהודים היתה מוצדקת. לא עבר
זמן רב מאז הטלת הגזירות בידי שליט היוונים, אנטיוכוס אפיפנס,
עד שהיהודים שנשארו מלוכדים תחת אלוהי ישראל יצאו למרד אשר
הוביל לביטול הגזירות ולעצמאות. הכוח למרוד לא היה מושג ללא
אותה תחושת שייכות וליכוד כה חזקה שיצרה בלבם של המורדים את
הביטחון כי תמיכתו של העם מובטחת להם במרידתם.
ללא ביטחון בזהות וללא ביטחון בשייכות אין יכולת לאגור כוח
מספיק כדי לקום ולהתמרד, ואין אמונה כי שאר האנשים אשר סובלים
מאותם "גזירות" אכן יצטרפו או יתנו את תמיכתם.

נטייתם של אנשים בעתות מצוקה היא לפעול קודם כול לביתם
ולרכושם, שכן ההתמודדות היום-יומית הקשה אינה משאירה להם את
הכוחות להסתכל ולחשוב על הקורה מעבר לסף ביתם ואינה מתירה להם
פנאי לחשוב על מהות זהותם ועל מקום השתייכותם. אולם בצורה זו
הם ממשיכים להישאר פגיעים ובודדים במאבקם נגד הגזירות הנופלות
עליהם מידי גופים ומוסדות גדולים וחזקים מהם. הם נאלצים למעשה
לפעול ולחשוב בניגוד לכיוון שיוציא אותם ממצוקתם, שכן, בשעת
מצוקה ישועתם היחידה יכולה לנבוע דווקא מן השייכות, מן האחדות,
אשר יתנו להם כוח להתמודד עם הגדולים והחזקים מהם.
בהקשר זה ניתן ללמוד לקח חשוב ממלחמתו של יהודה המכבי. כל שנה
אנו מהללים את המכבים ואת אלוהינו על הנס שבניצחון המעטים מול
הרבים. נס כזה אינו פרי שמיים בלבד. הוא במידה רבה פרי היכולת
ללכד את המעטים והחלשים סביב מטרה משותפת וסביב תחושת שייכות
חזקה. בצורה כזו היהודים החלשים והמעטים קיבלו כוח, שאולי אם
היה ניתן למדידה אז היינו מגלים כי אינו נופל מזה של האויבים
היוונים, שכן אף שהיוונים היו רבים יותר במספרם, אפשר שכל אחד
ואחד מהם נשא הרבה פחות כוח בקרבו מאשר כל אחד ואחד מן
היהודים.

הקושי הגדול בימינו אלה במאבק כנגד הגזירות הכלכליות והחברתיות
המושתות עלינו השכם והערב הוא בגיוס הכוח המספיק להיאבק בהן.
מערכת השלטון מצליחה לזרוע פירוד ופילוג בין המגזרים השונים
בחברה שבהם היא פוגעת, ואלו אינם מצליחים להתרכז סביב מטרות
משותפות, אלא פועלים כל אחד לביתו, לאוהלו ולשבטו. השייכות
והסולידריות הן מילים שנראות ריקות מתוכן במציאות הישראלית,
ואת הזהות שלנו איננו מגדירים יותר מתוך מה שהננו שייכים אליו
אלא רק מתוך מה שאיננו שייכים אליו. ביטוי אופייני לכך הוא
השימוש הריק מתוכן במושג "אנחנו" בהקשרים שונים.
ראוי שנבין כי ללא זהות, ללא שייכות וללא סולידריות, כל ביטחון
שנשיג במישור האישי יהיה ארעי ביותר ונתון בכל רגע ורגע לסכנה
שבנחיתת גזירות חדשות אשר יהפכו כל הישג בניסיונותינו "להסתדר"
עם המצב לחזיון תעתועים.