בשכונה שלי הייתה פעם רכלנית זקנה. היום היא כבר איננה, אבל יש
אחרות. לבית שלה היו הרבה מאד חלונות, וכולם היו מכוסים
בוילונות ורדרדים דקים, שמאחוריהם ניתן היה להבחין לפעמים
בפרצופה מבצבץ, סוקר את הרחוב בעיני נץ כחולות. תמיד הייתי
מנופף לה כשהייתי עובר עם האופניים בשעת המארב, והיא בפעמים
הראשונות הייתה נחרדת שהתגלתה ומתרחקת מהחלון בשאט נפש, עד
שבסוף התרגלה להחזיק לידה אבנים קטנות לזריקה. בערך אז הפסקתי.

את בעלה היא פגשה כשבא לכסח את הדשא של משפחת וייס. היא הזמינה
אותו פנימה לכוס תה, אפילו שהוא העדיף בכלל קפה, וניסתה לסחוט
ממנו כמה שיותר פרטים. הוא, האמת, לא ידע כלום, וגם לא ממש אהב
לדבר, רק לכסח דשא ולקרוא עיתון. זאת גם הייתה הסיבה שעבד
בכיסוח דשא (זה והעובדה שהוא לא מצא מקום עבודה בו הזדקקו
לקוראי עיתון). היא שאלה אותו על קנאל הקטן, אם זה נכון שהוא
עוד לא נגמל, ואם באמת נכון מה שהיא שמעה שלוויסים יש רק
טלוויזיה אחת בבית וגם היא כבר לא עובדת; והוא התיישב על הספה,
התרווח לאחור, שם רגליו על שולחן העץ המגולף עם המפה הלבנה
הסרוגה, לקח ביד את העיתון ומאז לא יצא משם יותר.
וכך חלפו השנים, היא הציצה וריכלה, הוא קרא ושתק. אבל כל זה
באמת היה too good to be true, ויום אחד, כשהיא מציצה מהחלון,
היא שאלה אותו: "ראית את הדייר החדש של הסילברמנים?", והוא לא
ענה, רק המשיך לקרוא במעריב על התקיפה שישראל לא ביצעה בחוף
השנהב. היא, שבסך הכל רצתה מישהו לפטפט איתו, ירתה לו בתגובה
כדור אחד עצבני בראש, והוא נשאר שרוע על הכסא כמו שהיה קודם.
עדיין לא ענה. אחרי שנתיים כשמישהו שם לב שהוא נעדר המשטרה
פרצה לבית ולקחה אותה למעצר.
בכלא היו לה הרבה שכנות חדשות, מה ששימח אותה מאד ואותן פחות.
בסוף שמו אותה בבידוד, והיא במהרה התחילה לרכל על עצמה. עם זאת
רצה הגורל והיא הייתה אדם משעמם מאד, כך שהיא נאלצה להפסיק
אחרי זמן קצר. המשך הסיפור לוט בערפל. יש שאומרים שאחרי שתי
דקות של שקט היא הטיחה את ראשה בקיר כל כך חזק שנזקקה
לאספירין, יש שאומרים שהשתחררה ועד היום אפשר, אם מסתכלים
מספיק טוב, לראות אותה מציצה מבין השיחים, ויש שלא מחטטים כל
היום בגורלם של זרים, ומדברים בכלל על דברים אחרים.