[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פנינה בר-יוסף
/
מכתב לאילנה

כד בטבת תש"ע 10.01.10 יום ראשון בשבת

לאילנה אמא של יהודית!
ובכן, לבקשתך, הלכתי איתך לבת שלך.
ביום רביעי אבא אמר לי שהיה אצל יהודית עם אמא. והיה לו מאד
קשה. היא רזה מאד, ולא נחמדה.
כשאמא אומרת שהיא מבקרת אותה אני לא מרגישה כלום. היא לא
מספרת.
אבל כשאבא אמר, הרגשתי את הכאב שלו. ופתאום למחרת אצל נחמה,
הרגשתי אותך.
הרגשתי שאת רוצה לראות את הבת שלך.
את רוצה שמישהו מוחשי שאת בקשר איתו, יראה אותה.
בישלתי לנחמה אצלה בבית, והתרגשתי מאד.
התרגשתי להרגיש אותך שוב, פתאום. ככה.
שלחתי לגדי הודעה בדבר העניין, והוא חזר אלי בטלפון ואמר שאני
יכולה ללכת.  אבל שאדע שהיא לא נחמדה, ואני יכולה להתקשר אליה.
הוא ייתן לי את הטלפון שלה.
מה היא תגיד לי בטלפון, אמרתי לגדי, כן, לא? עדיף שאבוא, שהיא
תראה את הנוכחות שלי.
תוך כדי שאני עובדת אצל נחמה, אני מבקשת מאילנה שתגיד לי מה
להביא ליהודית. הרי אוכל זה לא בא בחשבון.
וזהו.
המשכתי בעבודתי אצל נחמה. והרהרתי בדבר המתנה שאביא ליהודית.
והנה עלה בדעתי, שיש ליהודית כלבה בבית. והיא אולי מתגעגעת. יש
לנו כלבלבוש פרוותי שהיה שייך לבת שלי. והחתולה שלי שיחקה איתו
מידי פעם. ואף פעם לא ידעתי איפה להניח אותו, אבל אהבתי אותו
מאד.
חשבתי לעצמי, כמו שסבתא שלי קנתה לי פעם כלב מיניאטורי, כי היא
ידעה שאני אוהבת כלבים, אביא ליהודית כלבלבוש פרוותי, שהוא גם
כלבלב, וגם פרוותי כזה. נעים.
התרגשתי, וספרתי הכל לנחמה. ותוך כדי שאני מספרת לה, קישרתי
פתאום את התשובה שקיבלתי, לאילנה.
פתאום הבנתי שקיבלתי ממנה תשובה מה להביא ליהודית.
התרגשתי כל כך כל אותו יום חמישי. הרגשתי שאני במין בועה, במין
אנרגיה כזו לא ארצית.
כיבסתי את הכלבלבוש כדי שיהיה לו ריח נעים.
ביתי ביקשה שאביא ליהודית ספרון תהילים ששייך לה.
בלילה לא ישנתי טוב. התרגשתי. הרגשתי את ההתרגשות שלך אילנה.
הלכתי להילדי, אצלה אני עובדת עד שעה שתיים. שוחחנו גם על
עניינים כאלה. והיא ספרה לי שהיא לפעמים מרגישה שמישהו עובר.
הבן שלה, דורון, שנהרג בצבא בהיותו בן 19. לפני 34 שנים.
ואז סיפרה לי שפרד, האבא, בעלה, שאהב לצייר, נתקע עם ציור של
ספינות. לא הצליח לצייר.
ואז פתאום הרגיש את הבן דורון, שאהב לצייר גם, עומד מאחוריו,
ועוזר לו לגמור את הציור. יצא ציור מקסים.
הכנתי אצל הילדי פירה, והיו קצת קציצות ופרגיות מימים קודמים.
ופרד אכל פרפלה. (פתיתים ... איזה מילה חמודה, פרפלה).
הייתה בינינו אווירה מיוחדת. הילדי לא חמה במיוחד. יש לה
שתיקות מרובות בין המשפטים. אבל אני מרגישה את הפתיחות שנפתחה
אלי. אני מרגישה את החום והאימון וההערכה שלה אלי, ללא
דיבורים.
בייחוד כשאני הולכת. היא מנפנפת לי בידה עם חיוך.
היום שאלה אם אלו הנעליים היחידות שלי. אמרתי שכן. אלה
אורטופדיות. יש לי בעיות עם כפות הרגליים. ויש לי גם מדרסים.
לא יכולה ללכת עם נעליים אחרות.  צריך שיהיה קודם כל נוח,
אומרת הילדי.
ואז יצאתי, והלכתי לאוטובוס. השעה הייתה שתיים. חיכיתי
לאוטובוס שיגיע. וייקח אותי לתל השומר.
הגיע. הייתה נסיעה ארוכה. וחם נורא. ירדתי, והלכתי למקום
שידעתי שזה שם. חתיכת מרחק.
אני הולכת לאט כי נאמר לי שהביקור מתחיל רק אחרי ארבע.
בסוף הסתבר שהמקום הוא למבוגרים. ויהודית נמצאת בילדים. הייתי
צריכה לחזור וללכת בכוון השני בכלל. חצי שעה והגעתי.
בחוץ דיברו שניים. שאלתי את האחד מהם איפה המחלקה הזו, והוא
הראה לי, ונכנס, ושאל, ובסוף הכניס אותי. הוא היה רופא לא של
המחלקה של יהודית, אבל הסמוכה... הביא אותי עד הלום. ...
ואז בדיוק מולי אני רואה את יהודית מול המחשב.
היא רואה אותי. וקמה. בחורה עם פצעים על הפנים. הפצעים בוודאי
נובעים מחוסר האכילה.
לא אמרתי דבר כמובן.
בחורה רזה, רצינית. באה לקראתי.
ישבנו בפרוזדור, היו תיקים על הספסל. היא ישבה נשענה על אחד
מהם. ואני גם התיישבתי על הקצה.
תהיתי בלבי אם פגישות כאלה תמיד נערכות ככה במסדרון על ספסל
כאילו מיותם.
אבל לא אמרתי דבר.
הרגשתי את יהודית, שהיא מרגישה לא נוח. שאלתי אותה מספר שאלות
התעניינות, היא ענתה בכן ולא.
אז נתתי לה את השקית. הבאתי לך משהו. תודה, היא אמרה כמו ילדה
שאמרו לה שהיא צריכה לומר תודה. התודה בא לא מהלב אלא מהידיעה
שכך צריך.
ואז היא הסתכלה ראתה את הכלבלבוש. אמרתי לה שאוכל לא יכולתי
להביא. וידעתי שיש לה כלב, וביתי הסכימה שאביא את הכלבלבוש
הזה.
ואז הפציע חיוך חמוד על פניה של יהודית. "חמוד" היא אמרה.
והחיוך נעלם.
הרגשתי שמילאתי את שליחותי.
אמרתי לה שהתהילים זה מביתי. שאלתי אם זה בסדר. אמרה שכן. הן
מאד אהבו זו את זו.
נראה לי ששמחה בדברים.
הרגשתי שאכן היית איתי אילנה.
עוד לפני שנכנסתי ביקשתי את אלוקים שישים דברים בפי. ידריך
אותי מה ואיך להתנהג.
אמרתי ליהודית, טוב אז אני אספר לך קצת על עצמי. ספרתי לה
שפיטרו אותי. אני עובדת קצת עם קשישים, והתחלתי ללמוד ייעוץ
רגשי.
לשמע המילה "ייעוץ רגשי" לרגע ראשה הורם ופניה התעוררו
בהתעניינות, או בהפתעה, ואז כבה אורן שנית. הבנתי שאכן אמרתי
משהו שנגע בה.
באות אליה חברות. היא שמחה שבאים. כן, היא נכנסת לפייסבוק (אתר
באינטרנט שבו כולם חברים של כולם). אחרי פחות מעשר דקות הרגשתי
שהרגע מוצה. מיצינו את העניין.
שאלתי אותה אם זה בסדר אם אבוא לבקר אותה שוב. אמרה שכן.
ואז בכל זאת אמרתי לה "אני רוצה לחבק אותך, להרגיש אותך".
את זה עשיתי בשבילך, אילנה. שתרגישי אותה. כמובן שזה בא
בטבעיות ולא בכפייתיות.
וידעתי שבאת על סיפוקך.
הרגשתי שאת מרוצה שהצלחת לראות ולחוות את יהודית, ביתך, להרגיש
אותה, לחבק אותה, דרכי.
הרגשתי שאפילו דקה הספיקה לך. כי כאן לא היה העניין של הזמן
הנקודה המרכזית.
הנקודה המרכזית הייתה לחוות אותה, לראות אותה בעיניים, לחוש
אותה, להריח אותה.
העניין היה החלק הגשמי לא הרוחני, שאותו את יכולה למצות
בעצמך.
מה שחסר היה לך, אילנה יפתי, הוא החלק הגשמי.
ואת זה לשמחתי יכולתי לאפשר לך לחוש.
כשנפרדנו, יהודית אמרה שאני צריכה ללחוץ על האינטרקום הפנימי
ויפתחו לי את הדלת. אני צריכה לדחוף אותה.
היא חזרה לחדר המחשבים למחשב שלה, ואני יצאתי.
היה שם חלון שיכולתי להסתכל דרכו, אבל לא רציתי שהיא תראה שאני
"עוקבת" אחריה.
והלכתי. עד שמגיעים לדלת האינטרקום לכניסה למחלקה עצמה, יש מין
פרוזדור מלא במין מיגלשות או משחקים לילדים. צבעוני.
יש שם קיוסק, ישבתי ושתיתי קפה הפוך. כל כך הייתי "בפנים"
ששכחתי שבשעה 13.00 אכלתי עוף. ובשעה ארבע וחצי בערך אולי קצת
לפני, שתיתי קפה הפוך בחלב.
אבל ידעתי שעכשיו זה לא זמן של שמירת כשרות, אלא זמן של
אילנה.
לא יכולתי לצאת מייד מהמקום. ישבתי ושתיתי את הקפה ההפוך.
שתיתי לאט. ישבתי והקשבתי לקולות הפנימיים שלי שדברו אלי.
הקשבתי לך אילנה. נתתי לך זמן להיות עוד קצת באותו מתחם שהבת
שלך נמצאת בו. נתתי לך זמן לעכל את הדברים. לנוח קמעה לפני שאת
חוזרת למקומך ואני חוזרת למקומי.
ישבתי, וראיתי את הרופא שהכניס אותי מדבר עם משהו. שאלתי אותו
לגדי התנהגות, אבל הוא רק רמז שזה כך, אבל צריך לדבר עם הרופא,
או שאני אדבר עם האבא של יהודית. ואני יכולה להיות שקטה שהמקום
הזה הוא הכי טוב. אהההה....עכשיו אני מבינה מה הוא אמר.
הוא רצה להרגיע אותך אילנה, שהבת שלך נמצאת במקום הכי טוב
שאפשר. עם הטפול הכי טוב הקיים.
דרכי הוא רצה להרגיע אותך שאם יש שאלות כאלה ואחרות צריך לדבר
עם האבא. כמובן שאני לא אדבר איתו. אבל את נרגעת. את יודעת
שהיא נמצאת במקום טוב, מטופלת כהלכה. וכל השאר אלו דברים
נלווים. עוד הוא ענה לשאלתי, שהם מדברים איתה על הכל. גם
עלייך.
כמה מפעים הדבר אילנה. הרגשתי שאני חייבת לשאול אותו, ולא
הבנתי איך יש לי אומץ לגשת ולשאול אותו. עכשיו אני מבינה. שלא
אני שאלתי, אלא את דיברת דרכי.
נסתרות ומופלאות דרכי האל.
ואז יצאתי באמת מהמתחם. לפני הלך אותו גבר שדיבר עם הרופא.
שאלתי אותו אם הוא פסיכולוג. אמר שלא. ביקשתי סליחה. הוא אמר
שלא העלבתי אותו בשאלה זו. ... הבנתי עכשיו שזו את ששאלת אותו.
כל כך רצית לדעת עוד פרטים. אבל הסתפקת במידע שקיבלת.
הלכתי לאיטי לכוון השער הראשי. חתיכת מרחק. היה כבר פחות חם.
אבל הרגליים קצת כאבו לי.
הלכתי והרגשתי אותך.
והנה אני מגיעה לכוון השער. אני צריכה לפנות שמאלה, כשהכביש
שבו אני הגעתי ממשיך הלאה.
בצד ימין של הכביש במקום מדרכה יש מדשאה. מהכוון ההוא פתאום
אני רואה עורב.
העורב התקרב לעברי. דידה, הידס לו בנחת על הכביש. לא פחד
ממכוניות חולפות.
אני הייתי אמורה לפנות שמאלה. כביש הכניסה הזה הוא רחב. יש בו
כניסה לרכבים, ויציאה.
וביניהם יש עץ גדול. ובודקה כזה, שיושב שם פקח שבודק את כלי
הרכב הנכנסים.
ובכן העורב מדדה לו ומהדס לכוון אמצע הכביש, לכוון העץ. שעומד
במרכז הכביש, ויש לידו מדרכה קצרה.
אני אוהבת עורבים. עצרתי מהילוכי והסתכלתי עליו בסקרנות
למעשיו.
תוך כדי שאני בוהה בו מדדה לכוון שלי, אני מבינה שזו היית את,
אילנה.
עורב הוא עוף גדול, גס במידה, תוקפן במידת מה, מתאים לך אילנה.
גם את היית כזו תוקפנית, דעתנית.
מקביל לאותו דבור שדרכו התוודעת אלי לראשונה. זוכרת?
(נפלה עלי העייפות. כבר השעה תשע בערב)
ובכן, אני ממשיכה לבהות באותו עורב. הוא בא לקראתי, והולך על
יד העץ מקביל למדרכה שאני הולכת בה. הוא ממש מלווה אותי
החוצה.
ואני מבינה שזו את, שמלווה אותי, אבל לא עוזבת את מתחם בי"ח תל
השומר.
העורב דידה במקביל אלי, עד שער היציאה ממש.
ואז נרעד קלות, עשה אחורה פנה, ועף לו, ונעלם פשוט לא ראיתי
אותו יותר.
העץ הסתיר לי את מעופו.
ואני הרגשתי שאני יוצאת לבדי את מתחם בי"ח, הולכת בכבדות לקו
43 שיביא אותי הביתה.
לא היה לי כל אוכל. הרגשתי שאני כל כך רוצה. רק מסטיק היה לי.

וכך נגמר, אילנה, הביקור.

ואני נשארתי ריקה, עייפה, אחרי חוויה מיוחדת.
כולי הייתי עם אדרנלין של שליחות. ועכשיו כמו בובת סמרטוט אני,
שהוציאו ממנה את האוויר.

אילנה, אני יודעת שאת שם עם יהודית. אני יודעת שאת מרחפת
מעליה.
ויש בי עכשיו עצב אחד גדול.
אני מרגישה פתאום "לבד".
את כבר לא איתי.
ואני מרגישה הכל, ולא יודעת נפשי.
ואת יודעת שבן אחותי מתחתן?
אמא התקשרה אלי מקודם במיוחד להודיע לי.
דיברתי עם הרב פ', סיפרתי לו עלייך. והדמעות זולגות לי.
אחר כך התקשרתי לגדי. הוא עם החברה שלו.
ברור שהוא לא יכול להיות יותר לבד. בכל זאת עברו חמש שנים
מלאות.
סיפר לי שהיה גם הוא אצל יהודית. היא לא דיברה הרבה. אבל
חייכה.
אמרה שהייתי אצלה.
כמובן שלא הזכרתי את כל הסיפור שלנו. שלך ושלי.
אילנה, אני גומרת את המכתב. אני לא יודעת מה לומר לך עוד.
אני אשמח שוב ללכת אל יהודית בשליחותך.
אני מקווה שעזרתי לך, ושבאת על סיפוקך.
תנוחי בשלום על משכבך.
ותודה שבאת אלי. תודה שמצאת לנכון לבקש ממני עזרה.
לכבוד לי שהיית איתי.
אני יודעת שאת עכשיו כבר לא כאן, איתי. את שם, עם יהודית. אני
לא יודעת אם היא יודעת את זה.
אני נשארתי מרוקנת, דומעת.
לילה טוב לך אילנה.
מקווה להתראות איתך בכל זאת. כשיעלה הרצון לפנייך.

אוהבת, פנינה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הוועדה הגיעה
למסקנה שהוועדה
מבוטלת




שאיריות הפלטה
של הוועדה


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/1/10 11:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פנינה בר-יוסף

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה