הייתי בת 6 כשנחטפתי וגרוני נשסף מאוזן לאוזן. חיי היו יפים
מאד עד אז.
זוג הורים אוהבים (הם אהבו אותי ואת אחי, לא אחד את השניה,
כמובן), בית גדול, צעצועים לרוב, והרגשה כי העולם שלי בטוח,
מוגן ומלא בטוב. בגיל 6 לא ידעתי שיש רוע בעולם. רוע כל כך
אימתני, ששולט, ומתסיס את הכל. בגיל 6, בין בובות, לגו, ושלל
צעצועים. בין שמלות ורודות וסרטים בשיער. אבא שלי קנה לנו רכבת
חשמלית. הסט כלל רכבת אדומה ורכבת ירוקה. לכל אחת מהן היתה
נקודת התחלה משלה. החלק הנחמד היה, שלעולם לא היה ברור היכן
היא נקודת הסיום.
הכל אמרו שאני ילדה יפיפייה, מושלמת ממש. עיניים ירוקות,
בורקות. שיער שחור כלילה, שפתיי דובדבן יפות. אינני יודעת,
משום שזכרוני אינו מחזיר לי את דמותי הנשקפת במראה מאותם
הימים. במשך שנים רבות, עד היום למעשה, אני מסרבת להתבונן
בתמונות שלי מלפני החטיפה.
אינני מאשימה את אותה הילדה במה שקרה, חלילה. איש אינו אשם
מלבד אותו בן-בליעל, יימח שמו ושם זכרו. אני אוהבת את הילדה
הזו, והייתי רוצה, לו רק יכולתי, לחזור אליה ולזכות לראותה
מתבגרת לנערת תיכון, ואחר כך לסטודנטית באוניברסיטה. הייתי
רוצה לראות אותה מתאהבת לראשונה, או רוכשת בגדים עם חברותיה.
אני חפצה לראותה רוקדת ומאושרת.
לפעמים, אני ממש מדמיינת את החיים שלה. כיצד הוריה מתיחסים
אליה כמו אל ילדה רגילה, אשר לא נחטפה בגיל 6. הם פחות
מגוננים. הם סומכים עליה יותר. פחות לחוצים. קמטי הזקנה,
והשיער האפור אינם תוקפים את פניהם ושערם עד לגיל הרבה יותר
מאוחר. את החדשות, על מקרי אונס, חטיפה ורצח, הם שומעים בחצי
אוזן, ואינם שומעים כל סיפור באופן אישי.
יותר מכל, הבחורה ההיא משוחררת מלקחים ופצעים. היא יכולה לקחת
תיק ולסוע רחוק, רחוק. אין איש שיפריע לה. היא אינה מפחדת
מזרים, להיפך - היא נהנית לפגוש באנשים חדשים! הצחוק שלה חופשי
ומאושר, והיא יפה ממש כמו בגיל 6. אבל זה לא יקרה. לעולם לא
אזכה לראות או לשמוע את הבחורה הזו. אני לא אהיה היא.
אינני מרחמת על עצמי. אני מודעת לעובדה שאני ברת מזל. החוטף
שלי, חטף שלוש ילדות אחרות באותה התקופה. הן לא זכו לחזור
הביתה. שתיים מהן נחטפו בקליפורניה. ילדה נוספת, נחטפה כמותי
באריזונה. אריזונה היא מדינה יפיפייה. בין זריחות לשקיעות,
האדמה היפיפייה הזו מעוררת השראה ליצירה. המדבריות, על שלל
צבעיהן, באדום, בחום, בכתום ובסגול, גורמות לאנשים לפצוח
בשירה, מבלי להבין מדוע. אזור הגראנד קניון נחשב לאחד משבעת
פלאי העולם הטבעיים. המקום מעורר את החושים, ביופי והוד אין
קץ.  הגבהים המונגוליים, המשתרעים בצפון המדינה, וכוללים את
העיר פלאגסטף, הם ניגוד מוחלט לעמקים ולמדבריות באזור של פינקס
וטוסון. יש גם את סדונה, על יופייה האדום ופארקים לאומיים
גדולים. בקיצור, מקום יפה.
אלה הם רק חלק זעיר ממה שהורי אהבו במדינה זו על פני מקומות
אחרים באמריקה. מזג האוויר הקיצי, השורה במהלך רוב ימות השנה,
מזכיר מאד את מזג האוויר באילת.
עם כל זאת, כיום אבי לא יתן שכף רגלו, או רגלינו יידרכו במדינה
זו, משום ששם קיבל את הבשורות הנוראיות מכל. שם איבד את בתו.
שם הוא איבד את היקר לאדם מכל, ויש האומרים כי שם אף אבדה
שפיותו. עוד אשוב לכך. אציין רק שאינני מסכימה. אני דווקא
גורסת כי שם הוא נזכר באמת עמוקה שכולנו יודעים ומבינים, אך
שוכחים. הוא נזכר בעיקרון מאד פשוט: מה חשוב, ומה לא.
אז קדימה לסיפורנו.
באותו הבוקר אבא שלי היה עסוק בהכנת ארוחת הבוקר. הוא היה כבר
לבוש במכנסי החליפה המגוהצות, חולצה ועניבה. קולו, ותשאלו את
מי שתרצו, תמיד נישא למרחקים. אם הוא מדבר איתך במסדרון, דע כי
כל המשרדים שבקומה הזו שומעים את שיחתכם. כשהוא יוצא מרכבו
ואומר שלום לשכנים, כל השכונה שומעת את הצליל הווקאלי של
מיתריו, צליל הנשמע כמו אדם הדובר במקרופון, וצמד רמקולים עצום
מימדים שוכן על כתפיו.
כשקרא לנו לבוא אל ארוחת הבוקר, לא היה ספק כלל כי קולו יינשא
אל חדרי השינה שלי ושל אחי הגדול. לאחר כדקותיים, אחי יצא את
חדרו והתקדם לכיוון פינת האוכל. מחדר השינה שלי, לא נשמע קול
ולא נראה סימן לתזוזה כלשהי. אף לא ציוץ. לא שאני נהגתי או
נוהגת לצייץ, פשוט מדובר היה בדממה לא אופיינית.
אבי ביקש מאחי שיילך לקרוא לי, להעיר אותי בכוח אם יש בכך
צורך. אחי פסע בחוסר חשק לכיוון חדרי. כשפתח את הדלת, ניגש אל
המיטה, מצפה למצוא אותי מתחת לשמיכות. הוא הופתע לגלות שאינני
שם.
"נו, איריס! איפה את?" הוא פתח את דלת הארון במהירות, בחושבו
כי אני מסתתרת שם (היה זה מקום המחבוא האהוב עלי בבית ההוא,
מייד אחרי הארון בחדר השינה של הורי). אחי התאכזב שוב, כשגילה
שאינני שם.
לאחר שהתבונן בכל פינה בחדרי, נקש על  דלת חדר-האמבטיה. גם שם,
האכזבה ציפתה לו. חדר השינה של הורי היתה התחנה הבאה. בשלב זה,
אחי הרגיש מבולבל קצת, ולא נינוח. 'אבל', הוא חשב, 'אולי
בינתיים היא כבר הגיעה אל שולחן חדר האוכל...' אז הוא שב אל
הצד השני של הבית כדי לבדוק אם צדק.
אבי, אשר קרא את העיתון ושתה כוס קפה, הרים את פניו והתבונן
באחי בהשתוממות כשחזר בלעדי. "נו, מה נסגר? כל כך קשה למצוא את
הקטנצ'יקית הזו?" הוא חייך.
"אבא, אני באמת לא מוצא אותה." מבטו המבולבל והמצוברח של אחי
אמר לאבי את הכל. פניו הרצינו.
"בדקת בארון שלי בחדר?"
"כן."
"ובשירותים שלי?"
"כן."
אבי הניח את העיתון על השולחן. "שב לאכול, ילד. אני אמצא
אותה."
אבי השתומם. הוא החל לחפש אותי בכל חדרי הבית, בכל הארונות
ובחדרי השירותים (היו שם ארבעה...). לאחר שפתח כל דלת וארון
(כולל חדר הכביסה, מכונת הכביסה, מכונת הייבוש, המרפסות וחדרי
האחסון.....) יצא אל החצר. גם שם לא הייתי.
היה לאחי בית עץ קטן שאבי בנה עבורו בעץ האלון הגבוה. אני
כמובן, לא הורשיתי לעלות לשם, והובהר לי שעד גיל 9 אין לי מה
לחפש ליד סולם החבלים שהוביל אליו. אבי טיפס למעלה ליתר
ביטחון. שוב אכזבה.
מכאן החיפוש התרחב אל הרחוב, אל בתי השכנים וחצרותיהם, אל
הסמטה שמאחורי הבית, שם שכנו פחי הזבל הגדולים. כלום. נעלמתי.
זיעה קרה החלה לבצבץ על צווארו של אבי ועל פניו. שיערו סמר,
וצמרמורת הופיעה. שערות עורפו הקטנות הזדקרו. תחושה מקננת,
מלעיטה החלה ללוות אותו. הוא נדרך.
אבי החל לצעוק את שמי במורד הרחוב. כלום, אין תשובה. רק אישה
אחת הוציאה את ראשה מבעד לחלון, ושאלה את השאלה המתבקשת: "מה
קרה?!"
אבי כבר היה רחוק מביתו מהלך של שני רחובות. כשסיפר לאותה
האישה שהוא מחפש אחר ביתו בת ה - 6, הניחה את ידה על פיה. "אוי
ואבוי! אני לא ראיתי אותה פה!"
התחושה האפלה של אבי, החלה לפעפע מבעד לדופן הלב, מחלחלת אל
דמו, ומבקשת לקשור עצמה אל עורקיו ועצמותיו....
אמי באותה העת היתה בביקור מולדת בישראל. אבי ידע, שבעוד רגעים
ספורים היא עשויה להתקשר, והוא תהה כיצד בדיוק יספר לה, שאתמול
בלילה נשק את ביתו באהבה וכיסה אותה בשמיכה, ואילו עתה, ברגע
זה, אין לו, ולו חצי מושג היכן היא נמצאת!
הוא לא ידע אם המשטרה תסכים לפתוח תיק "נעלם" בטרם מלאו 24
שעות להיעלמותה של ביתו. למרות זאת, לא נותר לו אלא לחזור אל
הבית ולהתקשר אל המשטרה.
"911" הוא מספר החירום ברחבי ארצות-הברית. לא בכדי החליטו אנשי
אל-קאעידה לימים לבחור בתאריך שבארה"ב נרשם משמאל לימין, כאשר
החודש מופיע בצד השמאלי ביותר של התאריך- 9/11. בדיחה אירונית?

להפתעתו, השוטרת שקיבלה את השיחה היתה רצינית לגבי המקרה שלו
ונשמעה מקצועית מאד. היא שאלה את השאלות הנכונות, ורשמה את הכל
תוך כדי שיחה.
"תראה, בדרך כלל צריך באמת להמתין 24 שעות כדיי לפתוח תיק
אצלנו במשטרה לגבי היעלמות של בן-אדם." אבי נשם עמוק, מנסה
להישאר רגוע. "אבל אני מעוניינת לראות אם אני יכולה לשלוח
מישהו ממחלקת חקירת זירות פשע שלפחות ייסרוק את האזור, מאחר
ובכל זאת מדובר בילדה כל כך קטנה. תוכל להמתין על הקו בבקשה?"
"הוי תודה לך! תודה רבה! אני ממתין." כך החלו הימים הקשים
והארוכים ביותר בימי חייו.
בימים שחלפו, התברר כי אכן נחטפתי. לא רק שנחטפתי, אלא שככל
הנראה, החוטף צפה בי ועקב אחרי במהלך תקופה ממושכת בטרם ביצע
את זממו. חוקרי זירת הפשע של פינקס גילו ערימת בדלי סיגריות
ליד פחי הזבל הגדולים שבסמטה האחורית. החוטף שהה שם ימים שלמים
כנראה. הוא הכיר אותנו. למד אותנו. יתכן שאף למד היכן חדרי
ממוקם בבית.
אבא שלי החל להרגיש שהוא מאבד את שפיות דעתו כשגילו השוטרים את
כל המידע הזה. תחושתו לא השתפרה בהרבה גם כשמצאו אותי.
מספר ימים לאחר החטיפה, איש עסקים מקומי יצא לריצת הבוקר שלו,
והגיע אל כביש שקט ונטוש כחלק ממסלולו הרגיל. כה רגיל היה
למסלול זה, שניתן להבין את עצירתו בהפתעה גמורה, כשראה דמות של
ילדה שוכבת בצד הדרך מתחת לעץ. כשהתקרב אליה, גילה לגודל
זוועתו, כי גרונה נשסף אוזן לאוזן. הרץ לא איבד דקה, והזעיק את
האמבולנס ואת הרשויות.
נותרתי מחוסרת הכרה למשך שבוע. כה הרבה דם אבד, עד כי היה צורך
להמשיך בתרומות דם כמעט מדי יום. לבסוף התעוררתי. אני זוכרת
שהיה לי קשה להתעורר. כשפקחתי את עיניי, גיליתי את אבי, שעון
על מעקה המיטה, מבט עגום בעיניו.
"אבא...." גרוני הניחר השמיע קול חורק למדי. אבי קפץ מכיסאו.
"היי! מתוקה שלי!" פניו נכמרו לראות אותי ערה. הוא הרעיף עלי
שלל נשיקות וליטף את שערי, דמעות של תקווה נושרות מעיניו.
האחיות נכנסו אל החדר והחלו להתחבק איתו. זה הצחיק אותי קצת,
וחייכתי. "את רואה איך כולם שמחים שחזרת אלינו?!" בשלב זה
הרופא המטפל כבר שמע שהתעוררתי ונכנס אף הוא אל החדר. הוא בדק
אותי בזריזות. "את תהיי בסדר גמור. אין לך מה לפחד." הוא אמר
לי בשקט.
"אבא....." ניסיתי לקרוא לו, אבל חשתי שכמעט ולא שמעתי את
עצמי. אבא שלי הרגיש אותי כנראה, והתקרב אל פניי. "כן מתוקה
שלי, איך את מרגישה?" אמר כשהוא מחזיק בידי ומנשק את אצבעותיי.
"אני רעבה אבא. אני נורא רעבה."
דמעות גדולות זלגו מעיניו, והוא צחק, מנסה למחות אותן ללא
הצלחה. אבא שלי, המאצ'ו הקשוח, שלעולם, אבל לעולם לא בכה. גם
לא כשסבתא שלי נפטרה. "מתוקה שלי, מה שאת רוצה, את תקבלי מה
שאת רוצה. תביאו לי אוכל לילדה שלי!" ציווה בקולו הווקאלי
המוכר.
מאותו יום ארור בו נחטפתי, אבי חדל לעבוד למשך שלוש שנים. הוא
מכר את העסק והעתיק את מקום מגורינו אל העיר אוסטין שבמדינת
טקסס, וכמעט ולא הוציא אותי ואת אחי מטווח ראייתו ולו לרגע
אחד. אינני יודעת אם האשים את עצמו במה שקרה. בסך הכל תמיד היה
מיושב בדעתו ובעל שיקול דעת. מאחר ובמשך שנים היה חובב ואספן
אומנות, מדי פעם מכר פריטי אמנות יקרים כדי לפרנס את המשפחה.
לצערי הורי התגרשו כשנה לאחר החטיפה. אולי היתה זו הקיצוניות
שבה חיינו התנהלו. אולי היה זה אורח החיים שאבד לה, שגרם לה
לעזוב בסופו של דבר. אינני יודעת, ואינני מאשימה או שופטת
אותה.
כמו שכבר ציינתי, גם אני הייתי רוצה לזכות בחיים אחרים. אדם
שעובר אירוע כזה, בכל זאת, זה צפוי לשנות אותו. אבי למשל,
החליט כי כסף אינו המטרה, ואינו הפיתרון לכל הבעיות בחיים. כל
כך ידוע לכולנו, ועם זאת, מי חי את חייו כך?
אחי הפך לאיש השירות החשאי מאוחר יותר, ונותר החבר הכי טוב שלי
בעולם מלבד אבא שלי.
ואני?
עוד נגיע אלי. אינני אוהבת להיזכר באותם ימים ארורים, וחוץ
מזה, הטראומה וההלם, השפיעו ככל הנראה על עוצמת הזכרונות שלי,
משום שלא הצלחתי לזכור הרבה על החוטף. ערכת האונס שנלקחה בבית
החולים גלתה כי לא נאנסתי, אך כי חומר כלשהו בכל זאת הוחדר אל
גופי - שומן כלשהו. אם בכל זאת הייתי מצליחה להעלות דבר מה
בחכתי, בשעה שאני מנסה לדלות פרטי מידע מזכרוני, הייתי רואה את
החוטף שלי, רוכן מעל קערה אדומה מפלסטיק. שיערו הבהיר והארוך
אסוף בחלקו לזנב-סוס. את פניו לא יכולתי לראות משום מה.
מספר שנים לאחר החטיפה שמענו כי החוטף נידון למוות. מסתבר כי
ניתן היה לקשור אותו לשלוש החטיפות האחרות של הילדות הקטנות,
אשר מזלן לא שיחק להן כמו במקרה שלי. שיסוף הגרון בשלושת
המקרים הללו היה סופני.
אז הבטחתי לספר קצת עלי, כיום. ובכן, עכשיו אני אומנית. אני
משתדלת למכור את הציורים והצילומים שלי. בינתיים הולך לא רע,
אם כי מבקרים רבים טוענים כי האלימות המתבטאת ביצירה שלי קצת
מפחידה אותם. אבל, מי שמכיר אותי, מבלי שחזה ביצירות שלי, אינו
משער בנפשו שיש משהו בעברי שהוא אלים. רוב הזמן אני לובשת
חולצות גולף שמסתירות חלק ניכר מהצלקת שנותרה בצווארי. אבל
באומנות שלי, אני מצלמת ומציירת את הצלקת שלי כל הזמן. לפעמים
הצלקת חיה וזוות דם, ולפעמים היא ישנה  וכבויה כמו שהיא
במציאות.
לפני מספר שבועות מלאו לי 21 שנים. בכיתי באותו היום. אני
חושבת שפשוט לא ציפיתי לחיות עד לגיל זה. הפתעה כזאת. אבא שלי
חיבק אותי במשך דקות ארוכות. אחר כך שלף חבילת שטרות והניח
אותה בכף ידי. "זה בשביל בילויים, לא חשבונות!" גיחכתי. "איזה
בילויים, ואיזה נעליים?"
כשהגעתי הביתה, המתינה לי חבילה מאחי. מתוך המעטפה שהוצמדה
אליה שלפתי דף לבן, עליו אחי כתב:
"מזל טוב לרגל יום ההולדת! לחיי ימים יפים וזכרונות טובים!"
התחלתי לפתוח את החבילה. נדהמתי לגלות שבתוך הקופסה, נמצאה
אותה רכבת חשמלית מהבית באריזונה. לא ייאמן. הינה צמד הרכבות
באדום וירוק. לא זכרתי כלל שהוא שמר אותה!  הרכבתי את הערכה
היפה וחיברתי אותה אל החשמל. היא היתה במצב מצוין, ממש כמו
ביום שקיבלנו אותה כשהייתי קטנה. ופתאם, נזכרתי. זכרתי הכל. את
עצמי משחקת ברכבת, את החוטף, את החטיפה! הכיצד יכולתי לשכוח?
כמו גל גבוה ומהיר שנשבר על החוף, הרגשתי כיצד הזכרונות מכים
בי.
התרוממתי מהר, נעמדת על רגליי. הייתי נסערת. סידרתי את הבד
הלבן על הכונן, הכנתי צבעים והתחלתי לצייר. עבדתי במשך שעות.
בבוקר המוקדם, נרדמתי על הרצפה.
את היצירה הזו, רכש אספן שוויצרי כעבור שבוע. מהר? אולי.
צילמתי את הציור ופרסמתי אותו באינטרנט. הייתי חייבת להיפטר
ממנו, כדי שאוכל להתחיל את חלקה השני של היצירה.
אבא שלי הזדעזע מהציור, ובמיוחד מדרגת הדיוק בפרטים. בציור,
ילדה קטנה, בשמלה תכולה, יושבת ומשחקת ברכבת חשמלית. יש שתי
רכבות; האחת ירוקה, השניה אדומה. מאחורי הילדה, עומד השליח
שהביא את הרכבת, מתבונן בה ומחייך. שיערו הבלונדיני הארוך אסוף
בחלקו לזנב סוס, ואת פניו מעטרות גומות חן. כן, ניחשתם נכונה.
השליח היה החוטף. חלקה השני של היצירה יכלול את החטיפה עצמה
באישון לילה אני חושבת.
החלק הנחמד הוא שאני מתחילה להרגיש יותר בטוחה. עכשיו שאני
זוכרת יותר פרטים, זה פחות מפחיד מאשר הלא נודע. אולי אפילו
אתחיל לצאת יותר ולהכיר אנשים חדשים, אפילו שהם זרים בהתחלה.
עם הזמן, כשאכיר אותם, הם יהיו מוכרים. אולי אהיה פחות בודדה
כל הזמן. אולי אפילו אתאהב יום אחד. אולי אעיז ואסע לטיול לבד.
מי יודע?