כשחזרו התשובות של הבדיקות הוא התקשר אלי, הרופא. אמר לי להגיע
אליו. שאלתי אם הוא יכול להגיד לי בטלפון כי אני קצת עסוק
בתקופה הזאת, עברתי לגור עם המדהימה, התחלתי עבודה חדשה אבל
הוא רק אמר לי בקול מתכתי "תבוא" וניתק.
כשהגעתי אליו, הוא קיבל אותי בחיבה מוגזמת, אף פעם לא התנהג
אלי ככה. כבר הרגשתי שמשהו לא בסדר, לא רגיל.
הוא פתח ואמר "פנית אלי בעקבות הרגשה של חוסר פעימה, מין דקירה
באזור החזה. שלחתי אותך לתת דם וערכנו כמה בדיקות וחקרנו את
העניין." נהייתי קצת לחוץ וזירזתי אותו שימהר עם דבריו.
"התייעצתי עם כמה פרופסורים עם שם עולמי והגענו למסקנה שיש
לך....".
מה?! לי? איך? למה? כמה זמן? הייתי בשוק ומליון מחשבות רצו לי
בראש.
חזרתי הבייתה בידיעה שאני כזה, שמכל האנשים בעולם דווקא לי זה
קרה. ראתה אותי המושלמת, עדי, ובלי להוציא מילה ראיתי דמעות
מתחילות בעינייה.
לפחות הגעתי למקום היחיד שעוד אני רואה בו אור, אליה! היחידה
שעוד גורמת לי לאושר. הושבתי אותה מולי ועם פנים רציניות
הסברתי לה מה קורה, היא התחילה לבכות ושאלה איך זה פועל ולמה
דווקא לי ולמה דווקא לה.
חנוק מדמעות של כאב שמסרבות לצאת סיפרתי לה מילה במילה מה שאמר
הרופא "זאת מחלה נדירה שאין לה מרפא, זה פוגע במאית האחוז מכלל
האוכלוסיה העולמית." שוב היא בוכה ואני מחבק לא יודע מה לעשות
במקרים כאלה. היא שואלת אותי מה הסימפטומים איך המחלה תוקפת.
נישקתי אותה על השפתיים והסברתי "זה מתחיל בעקצוץ קטן בלב
שכמעט לא מרגישים וגם זה קורה אחת לכמה חודשים. לאט לאט זה
מתגבר והמרווח בין התקף להתקף מתקצר. העוצמה מתגברת לממש כאבים
בחזה והרגשה של שיתוק בכל הגוף. השלב הבא במחלה קורה כשהיא
מתחילה לתקוף את כל המערכות בגוף, אין חשק לאכול, קשה לישון
וכו'. אחרי תקופה ממושכת של סבל מתמשך הגוף מתחיל לקרוס ונשאר
רק לראות איך אתה מתדרדר מיום ליום, ובסופו של דבר כשאין איבר
ותא אחד בריא בגוף אתה קולט שאתה... ש...  אתה קולט שאתה
מאוהב! ממש אוהב בכל ליבך.
אני אוהב אותך עדי, האחת והיחידה.