"לא חשבתי שזה יקרה כך", הוא לחש באוזנה של שרון, "האמת, לא
חשבתי שזה יקרה". הם עמדו בכניסה ל"קלמנטינה", הפאב של אורי.
אורי ושרון היו ביחד מאז התיכון, לכן זה היה מוזר כל כך לגבי
להתנשק איתה מחוץ לפאב שלו. "למה לא חשבת שזה יקרה?", שרון
צוחקת צחוק מרושע. "זה ממש שטני מצדך", גבי שילב את ידיו,
"אנחנו מחוץ למקום שלו".
"תרגיע גבי, הוא זיין ראשון". גבי חייך, "את עוד לא זיינת, אם
להזכיר לך". "מאיזה רגע אתה חושב שאפשר לקרוא לזה זיון?", שאלה
שרון בהתעניינות נחשית בעודה מלטפת את כתפו של גבי. "למה את
מתכוונת? מרגע החדירה". "מה פתאום!", היא רטנה, "אני חושבת
שמהרגע שרואים פטמה". הוא צוחק, "את רואה יותר מדי סיינפלד.
ואם זה נכון אז אני מזדיין כל יום עם קבוצת השחייה שלי. וגם אם
זה מהרגע שנחשפת הפטמה - את עוד לא זיינת". בהפגנתיות פתחה
שרון את כפתורי חולצתה וחשפה הכל. "ידעתי שלא לבשת חזייה!",
הוא אמר וחייך.
כך קרה שהסקס הראשון של גבי ושרון היו על המדרגות האחוריות של
הפאב של אורי. אבל ב"קלמנטינה" עצמה קרו באותם רגעים אירועים
חמצמצים עוד יותר. אותו אורי שמאחורי גבו, או יותר נכון פאב‎ו,
מתרחשת לה אחת מסצנות האהבה היפות ביותר, עומד להפסיד את כל
כספו.
אורי סיפר לכולם ש"הקלמנטינה" שייכת לו. זה היה נכון, אבל זו
הייתה רק מחצית האמת. הפאב המשגשג שהשיג את פרס קצף השנה של
פסטיבל הבירה, היה שייך במחציתו לאחיו הנכה של אורי. הדבר שימח
מאוד את אחיו שמשותק בארבעת גפיו, הדבר שימח גם את אורי שלא
היה צריך לשלם את כל המיסים בזכות נכות אחיו. מסתבר, שאת מס
הכנסה הדבר לא שימח, במיוחד נוכח העובדה שאח כזה היה פרי
דמיונו ועטו של אורי בלבד.
זה היה ערב קריוקי, הערב ששרון הכי אוהבת. אורי ושרון תמיד שרו
ביחד את "שש עשרה מלאו לנער", גם הערב. אבל מיד אחרי השיר שרון
ענתה לטלפון והייתה חייבת ללכת. באותה פתיחת דלת בה שרון יצאה
מהפאב אל גבי שני ברנשים שנראו מכובדים מדי בשביל מקום כמו
ה"קלמנטינה", נכנסו. כנראה שאלוהים לא אהב כל כך את אורי באותו
יום.
שני הגברים החסונים הופנו אל אורי מעמדת הברמן. "אתה עומר
קלמן?", שאל אחד. "לא אני אח שלו, אורי, עומר לא כאן כרגע, הוא
מקבל טיפול בהדסה. הוא נכה, אתם יודעים". שני הגברים לא נראו
מרוצים במיוחד מהתשובה והוציאו מתיקם שני מסמכים. "מה אתה רואה
כאן מר קלמן?", אמר אחד הברנשים בעודו מצביע על חתימה בתחתית
חוזה. "זו החתימה שלי", השיב אורי. "ומה אתה רואה כאן?", אמר
השני בעודה מצביע על חתימה נוספת. "זו החתימה של אחי, עומר".
"אתה יכול להסביר לי איך אדם שמשותק בכל גופו חוץ מעיניו, יכול
ליצור חתימה יפה כמו זו?", שאל בהתעניינות אחד הגברים אך לא
חיכה לתשובה, "זה גרם לנו להתחיל לחשוד מר קלמן, ולפני כמה
שעות גילינו מר קלמן, שאתה לא אדם חכם כל כך".
כמה רגעים אחר כך הם הציגו לו את צו העיקול על הפאב. כמה רגעים
אחר כך הוא ניסה להכות את אחד מהם. כמה רגעים אחר כך הם תפסו
אותו, וזרקו אותו מהכניסה האחורית. כמה רגעים אחר כך הוא קיבל
תמונה כוללת של מה שקרה, בעודו שוכב על גרם המדרגות. מולו היה
חלום חייו, פאב משלו, שנלקח ממנו, מימינו היה פרצוף חברו הטוב
גבי ומשמאלו היה ישבן מאוד מוכר. לבסוף הוא הביט למעלה, ולא
היה שם שום דבר שיכול לעזור לו.

"מה הסיפור הזה יכול ללמד אותנו, יגאל?", המרצה שאל את הסטודנט
שישב בסוף הכיתה. "גבר, הבנו את הקטע, אם תקרא לפאב שלך
קלמנטינה רוב הסיכויים שחבר שלך יזיין את חברה שלך", הוא השיב
בעודו קם ומדליק סיגריה. "עוף מהכיתה שלי!", הצביע המרצה על
הדלת.
זאת הייתה האזהרה האחרונה של יגאל מהמכללה, הוא לא יכול לחזור
יותר. תואר בכלכלה כבר לא יהיה לו. אבל זה לא עניין את יגאל,
הוא לא צריך עזרה בכלכלה. למה יגאל לא צריך עזרה בכלכלה? אולי
זה בגלל שהוא ממש חכם, אבל רוב הסיכויים הם שזה בגלל שם המשפחה
שלו.
שם המשפחה הזה עשה ליגאל רק רע בחיים שלו, בעיקר בילדות. אבל
השם הזה לא היה מצחיק במיוחד, אי אפשר היה לחרוז אותו לקללה
מסוימת, בתחילה הוא נראה שם רגיל. מרציאנו. אם אתם חיים בעולם
בשלושים השנים האחרונות, אתם יודעים מה השם הזה אומר. ומה שהוא
אומר זה ג'קי מרציאנו. הפושע הכי גדול שהמדינה שלנו יצרה.
לג'קי מרציאנו היה הכל. אישה, אחים, דודים, חברים, משוחדים,
עבדים, וילות, מטוסים, מכוניות וגם הרבה מאוד אויבים. אבל מה
שהיה חסר לג'קי, זה ילדים. אשתו הצליחה להביא לו רק אחד. אבל
אם הייתם שואלים את ג'קי, הוא היה אומר לכם שהוא מצטער שהילד
הגיע לאוויר העולם, ואז הוא היה מעלים אתכם. כן, ג'קי לא אהב
את יגאל. הסיבה היא פשוטה, ג'קי לא אהב את בנו, כי בנו לא אהב
אותו. כבר מהלידה, יגאל בחר לבכות, להשתין ולפלוט תמיד על אבא,
כל פעם. בעקבות כך ג'קי לא החזיק אותו יותר מדי. פסיכולוגים
אמרו שהדבר יגרום לילד להיות קר ומנוכר ובסופו של דבר למרוד
בהורים, אבל ג'קי לא אהב אותם יותר מדי, הכלבים שלו דווקא כן.
מסתבר שבסופו של דבר הם צדקו. יגאל לא הפסיק למרוד. זה התחיל
בגניבות מההון המשפחתי, המשיך בכל מיני מסיבות סמים באחוזה,
ונגמר - לרוע מזלו של ג'קי, כשיגאל מסר את כל המידע על המשפחה
לכל האויבים הקיימים, יום לאחר שראה את הצוואה שאומרת שהוא
היורש היחיד.
ליגאל לא היה אכפת כל כך מה קרה למשפחתו בעקבות פעולותיו.
השמועות מספרות סיפורים שונים. יש שאומרים שכל בני המשפחה מלבד
יגאל ננעלו באחוזה ונשרפו חיים - עד האחרון. אחרים מספרים
שהטיסו את כולם באחד המטוסים הפרטיים לתוך האוקיינוס השקט. אתם
לא יכולים להגיד שהם לא יצירתיים. אבל ליגאל זה לא שינה, העיקר
שהם לא היו, ושחשבון הבנק היה מלא.

"אתה מבין יוסי שלי?", אמר אביו המאמץ לפני שהשכיב אותו לישון,
"תחשוב על יגאל לפני שאתה נרדם". "אבל ירון.. אבא, הסיפור הזה
מפחיד אותי", ילל יוסי הקטן מצפה לרחמים. "זה מפחיד רק חלשים,
אתה צריך להכיר את העולם שבחוץ, יש הרבה אנשים כמו יגאל - בלי
שום רגשות", שכנע ירון, "עכשיו לישון". ירון הבין באנשים חסרי
רגשות, את תפקיד האבא הוא לקח מאדם חסר רגשות.
ירון יצא לסלון שם ישבה ליד כוס קפה ריקה, הדרה, אמא של יוסי.
"את לא הולכת למיטה?", הוא שאל בדאגה. "אני שותה, אתה לא
רואה?", היא הטיחה בו בקוצר רוח אליו הוא כבר רגיל. "האמת שאני
לא רואה, הבן שלך נרדם. כדאי שגם את תלכי לישון. עוברת עליכם
תקופה קשה". "אתה תישן איתי?", שאלה בפחד מתשובה ידועה מראש.
"הדרה, את יודעת שאני פה בשביל יוסי. חשבתי שזה היה ברור", הוא
נאנח, "טוב אני על הספה אם את צריכה משהו, לילה טוב".
ירון הורביץ הכיר את הדרה ורובי כבר הרבה שנים. הוא לא היה חבר
שלהם, הוא לא גר איתם, הוא ראה אותם אולי פעמיים עד שקרה המקרה
ששינה הכל. איך? ירון גר בדירה מתחתם. הוא ידע לפי הרעשים
שהגיעו מלמעלה בדיוק מה קורה. הוא היה שם כשהם ניסו כל לילה
לעשות ילד. הדרה על רובי, ושניהם על ירון. הוא היה שם כשהתחילו
הצירים. הוא קם איתם כל לילה  כשהילד התעורר. הוא היה שם גם
כשהמכות התחילו.
ירון, כמו כל אזרח טוב, ידע לא להסיק מסקנות. הוא הבין שיש
רוטינה, שלוש מכות ובכי. אחרי הבכי המכות פסקו. ירון החליט
שכנראה עדיף לא להתערב. עד שלילה אחד, כאשר ירון היה בעצמו
עסוק עם חברו החדש איתי, הוא שמע משהו שחרג מהתבנית. הוא שמע
בכי קודם, ואז מכות. הרבה מכות.
ירון התלבש מהר וכמו מתוך אינסטינקט אבהי רץ לקומה מעל. הוא
אפילו לא שם לב שלא הסביר לאיתי מה קרה. הוא נכנס לדירה של
הדרה, שנראתה בדיוק כמו הדירה שלו. היא הייתה שרועה על הרצפה,
שהייתה פחות נקייה מהרצפה אצלו. מעליה עמד רובי, מבט רצחני
בעיניים. היה דם באזור אבל הוא ראה שהדרה איננה פצועה, זה
יוסי, זה חייב להיות. עוד לפני שהספיק לחשוב, הוא כבר התנפל על
רובי, הפיל אותו אל הרצפה והחל להכות את ראשו בלי הפסקה. הוא
לא הפסיק, זו פעם ראשונה שהוא משתמש בידיו למשהו חוץ מחיתוך
סלט. הוא חבט בראשו עד שלא נשאר מהפרצוף של רובי משהו.
הסיבה היחידה שירון לא בכלא על הריגה היא העובדה שהדרה התלוננה
מספר רב של פעמים על התעללות והמשטרה לא הגיבה. הם אמרו לה שזו
הסליחה שלהם אליה. יוסי נחתך בידו כשניסה להגן על אימו. היא
לעומת זאת נפצעה קשה, בנפשה. האפשרות הייתה או לתת את הילד
לאימוץ או למישהו מהמשפחה. יוסי הביט על אימו, היא הביטה על
ירון שהיה עדיין באזיקים. לירון היה ברור מה יש לעשות. הרגש
שחש כלפי יוסי, ילד שאינו שלו כלל, היה חזק יותר מכל דבר
שהרגיש בחייו.

"יש למישהו מושג למה אנחנו פה?", שאל יגאל מרציאנו בעצבים.
"התקשרו אליי, אמרו לי שכדאי לי לבוא. אז באתי", הסביר אורי
קלמן, "אין לי משהו אחר לעשות". "אתה רוצה להגיד לי שבאת לפה
מרצונך?", צחק יגאל. "מישהו לקח אותך בכח?", שאל ירון הורביץ,
"לי אמרו שרוצים להכיר לי מישהו". "זה לא היה נראה לך חשוד?",
שאל בתמיהה אורי. "לא חשבתי על זה, כל כך התלהבתי מלפגוש מישהו
חדש", ענה ירון. "מישהו, מה מישהו?", שאל במבוכה ארסית יגאל.
"תגידו מי הזקן שם?", שאל אורי והצביע על אדם קשיש ועייף שישב
מולם. "אני בסוף התור, כלומר אתם אחרי", הוא אמר בגמגום
שאופייני לגילו. "אתה אחרון, איפה הראשונים?", שאל ירון. "הם
לא החזיקו מעמד", חשב הזקן וחייך, "זה אומר שאני הראשון". "לא
החזיקו מעמד? הם מתו? כמה זמן אתה פה?", שאל מלא פחד אורי.
"כבר הרבה זמן, מאז שאמרתי לאשתי שאני אוהב אותה" הוא ענה.
"למה לא יצאת?", שאל יגאל. "אתה רואה דלת?", שאל הזקן והחל
לצחוק צחוק מתגלגל עד נשמתו האחרונה.